עובדה היסטורית משלהי מלחמת-העולם השניה: צוללת יפאנית טיבעה את אינדיאנאפוליס, סיירת הדגל האמריקנית; כארבע-מאות מאנשי הספינה טבעו מייד. מאות האחרים שחו ארבעה ימים בלב האוקיינוס, טרף לשמש הקופחת ולמלתעות הכרישים, בלי שאיש בצי האמריקני יבחין בחסרונה של הספינה. אבל המטען שפרקה הספינה בטרם טובעה נותר כמיכוות-אש בדברי-ימי המין האנושי. רק בודדים מאנשי הצוות ידעו את טיבו של המטען שהם מובילים בחדר אטום בבטן האונייה. "נער קטן" הוא מכונה בספר הזה, והוא פצצת האטום אשר הוטלה על הירושימה, להביא שלום עולמי נצחי.

    הסיפור מסופר לסירוגין מן הצד האמריקני ומן הצד היפאני, וגם מפרספקטיבות של זמנים שונים. רבות מדמויותיו היו ונבראו ואינן רק משל. אחרות נוצרו בדמיונו של המחבר. נוסח הסיפור הוא רקמה של ציטטות גלויות וסמויות שנשתלות בספר כמעט תמיד בהקשרים זרים, כאילו כפי ש"כל הדתות הן בעצם אמת אלוהית אחת".

    "מותר לו [למחבר] להעביר דברים לא רק ממקום למקום, אלא אפילו מזמן לזמן", אומרת מג לבעלה ברַאיין לפני שהיא מודה למחבר על שחיבר לה "איש כזה חמוד"... באוקיינוס, כשרב-המלחים מגדף בשצף-קצף כריש ב-4 שורות של קללות מצלצלות, גונח הכריש ומוותר: "שקספיר בתרגומו של שלונסקי זה יותר מדי בשביל הקיבה שלי על הבוקר"... אין אלה שעשועים ספרותיים גרידא. במלחמה – שתי תרבויות נעות זו אל זו ומתנגשות בשיא העוינות והזרות, אבל דווקא ההתנגשות הזאת מחריפה את הדמיון ביניהן ומחוללת ערבוב רב-תרבותי, כור-היתוך חדש. וכך גם בכתיבה.

    זהו ספרו השני של בן נחום. הקודם, הרומאן 'וידוי' (1991) זכה לתשבחות כל המבקרים, והיה רב-מכר.