"כוחו הנוקב של המונולוג הזה טמון בבנאליות הנוראה של הדברים הנאמרים באופן תמציתי כל-כך, בהיעדר כל ליריות חנפנית, ובעיקר באיכות הספרותית יוצאת-הדופן של טקסט שבו השתיקות בין המשפטים והמלים מדברות יותר מכל". ( L'Arche ) "ספר יפה ורב-עוצמה". (Le Mond ) "המוסיקה של המלים האלה, שכל אחת מהן מגולפת בקפידה, חודרת אל הנשמה, והיא מוסיפה להדהד באוזניים זמן רב אחרי סיום הקריאה". ( La Libre Belgique ) "סיפור מרגש ומדריך מנוחה". (Mila)   אסתר אורנר, הכותבת ומפרסמת בצרפתית, נולדה בגרמניה להורים יוצאי פולין, גדלה בבלגיה, שם הוסתרה בתקופת מלחמת-העולם אצל משפחה-מאמצת נוצרית, ואחרי המלחמה, לאחר שאמה חזרה ממחנה-ריכוז, קמה ועלתה בת 13, לבדה, לישראל. בהיותה סטודנטית נסעה לצרפת, ואחרי 20 שנה חזרה לתל-אביב.     הפרטים הללו הופכים את הרומאן הקצר שלה לאוטוביוגרפי-כביכול, אלא שבספר הועברה מלאכת-הסיפור לאם, שהבת, הנושפת בעורפה, כמעט כופה עליה לכתוב את עצמה, ספק נגד רצונה.     האם היא אשה שחזרה מ"שם", ולאחר כשלון עלייתה ארצה בעקבות בתה, היא חיה עתה בבית-אבות, בין זקנים "משלנו", מטושטשים או משוגעים-למחצה. אבל אין זה ספר על השואה, והמלים "שואה" ו"מחנה ריכוז" אינן מופיעות אפילו פעם אחת. מן ההתבוננות של האם ביומיום הבנאלי, בפכים של קשרים משפחתיים, ובניסיונותיהם של אחרים לחיות מחדש, עולים יחסיה הבלומים עם בתה, והאין-אונים של רגש שכאילו מנוע מלהימסר במלים, בסימנים, במחוות.     המתרגמת, אירית עקרבי, צירפה לספר אחרית-דבר.   "בספר יש רצועות יופי יחידניות, וקסם רב בצורת ההגשה המונולוגית שנכתבת בנשימה אחת, בשפה בהירה ותמציתית". (עמיחי שלו) "לעתים נדירות עומדים קוראים מול ספר כזה... הקריאה בו היא חוויה עזה ומטלטלת... מונולוג נוקב, מפעים ומזעזע באמינותו ובעמקותו". (בתיה גור)