חיה שהופכת לכפיל מזיק של בן־אדם חייבת לעזוב את סביבתה הטבעית, את משפחתה, ולכן כבר שם במוֹסָקָה התנתקתי מבני הלהקה שלי, דווקא היה לנו מזל שחיינו בחברותא, לדורבן הרי יש מוניטין של חיה מתבודדת, והמושל הזקן שלנו כינס אספה כל ערב, נאם את ההכללוֹת שלו, היה ברור לי שהוא מתכוון אלי כשטען, במלים מוסווֹת, שאין ביער דבר שאינו בר־החלפה, ושיצא לו להכיר דורבן יהיר אחד או שניים, שהוא יודע איך להעמיד אותם במקום, וכשלא הנדתי עפעף, הוא נהיה יותר ספציפי, סינן דברים בנוסח, "הדג שעושה גלים בנחל לא יודע שבמוקדם או במאוחר הוא יגמור בתור דג־מלוח בשוק", הוא לא היסס להזכיר שאני יתום, ושבלעדיו כבר הייתי דורבן מת, הוא סיפר שמוֹלידַי היו עקשנים בדיוק כמוני, שהם עברו מהעולם זמן קצר אחרי שבאתי אליו, הייתי בקושי בן שלושה שבועות, והמושל שלנו התפאר שהוא אימץ אותי, הוא והנקבה המנוֹחה שלו, הוא פירט איך הייתי עושה צרכים כל היום וכל הלילה, איך הייתי סתם עצלן, איך הייתי נבהל מלטאות צעירות, ושאר הדורבנים גיחכו ולעגו, ממנו גם למדתי על המנהגים של מוֹלידַי, מסתבר שהם אהבו להתרועע עם בני המין האנושי, הם היו נעלמים בלילות, מסתובבים ליד בני־האדם של מוֹסָקָה וחוזרים רק למחרת עם שחר, מתים מעייפות, העיניים שלהם אדומות, הטפרים מטונפים בבוץ, ואז ישנים כל היום כמו הנמנמנים שעל העצים, למושל לא היה שום הסבר לזה, התחלתי לשחזר מרסיסי מידע את סוד החיים שלהם, לא היה לי עוד שום ספק לגביהם, הם היו כפילים מזיקים, הגעתי למסקנה הזו ביום שחשתי בתוכי את קריאתו של קיבַּנדי הצעיר, השלמתי עם המחשבה שאני צאצא לשושלת דורבנים שנועדו לשרת את בני־האדם, ולא לטוב אלא לרע, וכעסתי על המושל שלנו בכל פעם שהוא סיפר על מותם של מולידַי, הוא טען שלילה אחד ניסה לעקוב אחריהם כדי לראות לאן הם ממהרים כל־כך, אבל הם חמקו ממנו בין סבכי השיחים, כי כבר אז היו לזקן בעיות ראייה, חלף שבוע בלי שהוא שמע משהו על־אודותיהם, ואז הגיע היום האפל ההוא, היום השמיני להיעדרם, יום הפורענות, ינשוף שרגלו נמחצה במלכודת של בני־אדם חג מעל לטריטוריה שלנו, כאילו בא לבשר למושל שלנו את החדשות הרעות, שכבר עברו מלוע ללוע ונפוצו בין רוב החיות באזור, הוא סיפר לו שצייד הרג את מולידַי לא רחוק ממוֹסָקָה, כל הלהקה היתה צריכה לעקור במהירות ולמצוא טריטוריה חדשה, כמה קילומטרים משם

כך או כך, התעלמתי מגורלם של הורי, כי הרי לא הכרתי אותם, הנחתי למושל הזקן לספר את ההלצות שלו לאחרים, אני סמכתי על החוש שלי, נעלמתי ביער לעתים יותר ויותר קרובות, לא עשיתי עוד הפסקות בין בריחה לבריחה, ולראשונה נעדרתי ארבעה ימים וארבעה לילות רצופים, כל הזמן רק הלכתי קדימה, דבר לא היה יכול לעצור בעדי, זה היה חזק ממני, והחברים יצאו מדעתם, הם חיפשו בכל מקום, סרקו את השיחים במקומות שבהם נהגנו להרוות את צימאוננו בעוד אחד מאיתנו עומד על המשמר למקרה שציידים מסתתרים בסביבה, הם לא מצאו אותי, ומרוב ייאוש הם חקרו עוד חיות מהסוג שלנו, כשתיארו להן אותי לא ידעו החיות באיזה דורבן מדובר, וחלקם אמרו להן שתוך כדי הליכה אני מרחרח כל סנטימטר מרובע, ואחרים סיפרו להן שאני כל הזמן מתחבא מאחורי עצים, כאילו אני פוחד בלי־הרף מסכנה כלשהי, והמושל אמר באותו יום שיש לי הליכה של דורבן שהכַּפָּה שלו נשברה במלכודת של בן־אדם־ילד, שעוד יונק מאמא שלו, הוא טען שאני הולך על העוקם, שאני צולע, כמה מהחברים הריעו לו על השקר הזה, שקר גדול כמו מאורה, הם המשיכו בחיפושים שלהם, כי הם חיבבו אותי, ומפני שאהבתי להתחבא בגזעי־עץ חלולים, ובמיוחד בגזעים של עצים כמוך, הם בדקו קודם־כל בחוֹרים של הבאובבים, ואחר־כך של כל הדקלים בסביבה, הם הטרידו בחיפושים שלהם את שלוות הסנאים, שכמובן השליכו עליהם אגוזי דקלים וקיללו אותם בשפה שלהם, ואני, כל הזמן הזה, נמצאתי בכלל קרוב למוֹסָקָה, כדי לספוג לתוכי את הילד שעמדתי להיות הכפיל שלו, היה לי כבר מושג מעורפל עליו, כי ראיתי אותו בחלומות, ובאמצע הלילה הייתי מרגיש בתוכי רטט, שלא ידעתי מאיפה הוא בא, כזה שמרגישות רק חיות שנועדו להתמזג עם בן־אדם, אני רק רציתי להיות בטוח שזה הילד הנכון, לא עלתה בדעתי האפשרות שאשתהה במוֹסָקָה לתמיד, שאעזוב את החברים שלי לנצח