הווידוי

יוסף שרון

הַסַּל לֹא הָיָה כָּבֵד. אֲבָל הוּא נִרְאָה שׁוֹבֵק חַיִּים לְכָל חַי.

צִיּוֹנִי וְסוֹצְיָאלִיסְט,

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמַחֲנֵה כְּפִיָּה בְּסִיבִּיר,

מָצָא עַצְמוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים עוֹלֶה חָדָשׁ, וְסִדְּרוּ לוֹ

מָקוֹם בְּבֵית אָבוֹת. בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט, בַּתּוֹר,

בְּהִתְעַלְּמוּת כִּמְעַט מֻחְלֶטֶת מִמַּבָּטִי הַמֻּשְׁפָּל, בִּקֵּשׁ אוֹתִי,

בְּמִין חֻצְפָּה מְעוֹרֶרֶת-רַחֲמִים, שֶׁאֶעֱזֹר לוֹ "לִסְחֹב קְצָת אֶת הַסַּל,

רַק עַד שָׁם."

בַּדֶּרֶךְ הִתְחִיל לְסַפֵּר אָנֶקְדּוֹטוֹת. וְדִבֵּר

כְּאִלּוּ יוֹם שָׁלֵם לִפְנֵי-כֵן הֵכִין עַצְמוֹ לְשִׂיחָה עִם מִישֶׁהוּ –

וְכָךְ נָאַם, שְׁ"הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּעוֹלָם מִצְטַמְצְמוֹת –  עַל דֶּרֶךְ הַמָּשָׁל,

                                                                                              כַּמּוּבָן –

לִשְׁנֵי טְעָמִים עִקָּרִיִּים: טַעַם אֶחָד הוּא הַ'וָּנִיל' לְסוּגָיו,

וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי –  טַעַם הַבָּצֵק, שֶׁאוֹפִים מִמֶּנּוּ רַק לֶחֶם;

הַ'וָּנִיל' מָתוֹק וְדוֹחֶה, יֵשׁ בּוֹ מִטַּעַם הַפִּתּוּי,

וְאִלּוּ הַלֶּחֶם –  הוּא הַשִּׁגְרָה הַמַּרְגִּיזָה." וְאָז, בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם,

הִתְחִיל מַמְחִישׁ לִי אֵיךְ הוּא נָע, מִתְלַבֵּט

בֵּין הַמְּזָוֶה לְבֵין אֲרוֹן-הַמִּטְבָּח שֶׁל הַ'וָּנִילִים', כַּאֲשֶׁר

הַבְּעָיָה הִיא,

שֶׁשּׁוּם צַד לֹא מוֹשֵׁךְ לַכִּוּוּן הַנֶּגְדִּי.

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְדִירַת-הַחֶדֶר שֶׁלּוֹ נִשְׁאַרְתִּי עוֹמֵד עַל סַף הַדֶּלֶת,

הָיָה שָׁם וֶנְטִילָטוֹר מְיֻשָּׁן, עִם הַזִּמְזוּם הַקָּבוּעַ,

וְאֵיזֶה נְיָר מִתְנַפְנֵף עַל הַשֻּׁלְחָן,

כְּאִלּוּ תֵּאֲמוּ בֵּינֵיהֶם, הַנְּיָר וְהַוֶּנְטִילָטוֹר,

תְּנוּעָה קְבוּעָה, וּבְלִי לְהָאִיץ יוֹתֵר מִדַּי אֶת הַקֶּצֶב.

שׁוּב הִסְבִּיר אֶת עַצְמוֹ,

כְּאִלּוּ אֲנִי הוֹלֵךְ לְסַפֵּר עָלָיו מָחָר בָּעִתּוֹן:

"אַתָּה לֹא מַכִּיר אוֹתִי," אָמַר,

"הָיוּ יָמִים שֶׁהָיִיתִי שָׂמֵחַ יוֹתֵר; הָיוּ יָמִים שֶׁהָיִיתִי יָכוֹל

לָשִׂים בְּטָעוּת סוֹדָה לִשְׁתִיָּה בְּתוֹךְ תֵּה,

וְלִגְמֹר בִּצְחוֹק גָּדוֹל אֶת כָּל הַכּוֹס, אֲפִלּוּ.

וְאִלּוּ הַיּוֹם אֲנִי מֻכְרָח. נוּ, רַב תּוֹדוֹת לְךָ, אַלְפֵי תּוֹדוֹת..."