ענת קוריאל
סִגַּלְתִּי לְעַצְמִי אֶת הַיְּשִׁיבָה שֶׁלְּךָ:
רַגְלַיִם זְרוּקוֹת, פְּשׂוּקוֹת.
הַשְּׁכֵנִים עוֹשִׂים לִי סִימָנִים,
אֲנִי מְנַפְנֶפֶת לָהֶם בְּעָנָף
שֶׁתָּלַשְׁתִּי מֵאַחַד הָעֵצִים.
הַיָּד מֻטֶּלֶת עַל הָרֶגֶל,
הַחֻלְצָה שֶׁלָּבַשְׁתִּי הַיּוֹם
קְרוּעָה מִיְּמֵי הָאֵבֶל,
מַשֶּׁהוּ מֵהַזֵּעָה
הַהִיא מַגִּיעַ אֵלַי.
אֲנִי לֹא נֶחְנֶקֶת.
מְכוֹנַת-הַכְּתִיבָה
שֶׁהִצַּבְתָּ בֶּחָצֵר הָפְכָה
לְעָצִיץ, וְהַתֶּרְמוֹס
הִצְמִיחַ עֲלֵי נַעְנָע.
זֶה הַזְּמַן לְסַלֵּק אֶת הֶעָלִים
הַיְּבֵשִׁים מֵהַמַּרְצָפוֹת:
אֲנִי צְרִיכָה לְהִתְכּוֹפֵף, לְהוֹשִׁיט אֶת הַיָּד קָדִימָה,
וּלְהָנִיעַ אוֹתָהּ, לְאַט, בִּשְּׁמִינִיּוֹת.
כָּךְ עָשִׂיתָ?
לאחר עשור: שלווה
ענת קוריאל
רוּחוֹת הַעֶרֶב הַקּוֹדֶם פִּזְרוּ אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁהָיוּ צְבוּרִים יַחַד
זֶה עַל זֶה.
הַיּוֹם הִבְלִיט אֶת גְּוָונָיו בְּשֶׁקֶט,
הֵבִיא עִימוֹ תְּמוּנַת חֶדֶר מְאֻוְרֶרֶת.
קִצְבּוֹ שֶׁל הַבּוֹקֶר נִמְשָׁךְ כְּאִילוּ הוּא שָׁיַךְ
לִזְמַן אַחֵר, חֲרִישִׁי יוֹתֵר.
מַכְשִׁירֵי הַטֶּלֶפוֹן דָּמְמוּ.
שְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם הִלְּכוּ עַל פְּנֵי מַסַּךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה הַכְּבוּיָה,
כָּרִיּוֹת הַסַּפָּה,
זֶהוּ בְּדִיוּק הַזְמַן לְהַבִּיט פְּנִימָה.