HIDDEN>טורים אישיים>"הדבר המוזר הזה, חוברת סימן קריאה">
"הדבר המוזר הזה, חוברת סימן קריאה"



כל הטורים האישיים >>>


חיפוש טורים 
  
דרור בורשטיין 

 

ב-30.8.22 ערכנו אירוע השקה לספרי "הסדרה ההיסטורית" – שלוש החוברות הראשונות של כתב-העת 'סימן קריאה' וחמישה מן הספרים הראשונים של ההוצאה, שיצאו מחדש במלאת 50 שנה לסימן קריאה. בין המשתתפים היה דרור בורשטיין, שסיפר על המבנה יוצא-הדופן של חוברות כתב-העת. זהו נוסח כתוב של דבריו, שנאמרו בעל פה.

 

 

נכנסתי לעולם הספרות בעזרת ספרים של "ספרי סימן קריאה". ארבעת הספרים הראשונים שקניתי היו 'אדון מנוחה' של אבות ישורון ו'ציפור כלואה' של יאיר הורביץ בשירה, ו'מתחת להר געש' (בתרגום מאיר ויזלטיר) ו'עיין ערך: אהבה' של דויד גרוסמן בסיפורת. כל אחד מהספרים האלה הציג בפני, בדרכו, אפשרות קיצונית של כתיבה. לכן לכבוד לי להשתתף במפגש לכבוד 50 שנה לסימן קריאה.

הביטו בדבר המוזר הזה, חוברת סימן קריאה – כל מי שיפתח אחת מן החוברות לא יוכל שלא להבחין במורכבות המפתיעה שלהן. הן מכילות חומרים שנראים במבט ראשון סותרים, כאילו כרכרת החוברת רתומה לכמה סוסים, ולכל אחד מזג אחר. המורכבות הזאת היא בעיני המאפיין הבולט של עריכת החוברות, ועליו אני מבקש לדבר.


........




........


הנה שלושה משפטים שכתב מנחם פרי בזמנים ובהקשרים שונים. הראשון פותח את הספדו לא.ב. יהושע: "כמעט כל משפט של בולי שוזר יחדיו שניים – משהו יחד עם ניואנס מנוגד שלו". השני נמצא במאמר שלו על אבות ישורון: "העיקרון הבסיסי של התכת המציאות בשירתו של ישורון הוא שבירה וקונפליקט, יחד עם גישור ואיחוי דרך אנלוגיה מתוחה". ומשפט שלישי, מאת סול בלו, מופיע ב'סימן קריאה' 2 (כל הציטוטים להלן הן מחוברת זו): "רומאן [...] הופך למעשה אמנות כאשר הוא מרשה לדעות המנוגדות ביותר לאלה של מחברו להתקיים בו במלוא כוחן".

משפטים אלה יכולים לשמש מוטו למה שנראה לי כעיקרון המארגן יוצא-הדופן של עריכת החוברות, העיקרון של הקומפוזיציה שלהן, שאינו עניין צורני גרידא אלא השקפת עולם. אני משער שפרי זיהה את תכונת ה"קונטרפונקט" אצל אחרים מפני שהיא קיימת בו-עצמו – ומשתקפת גם בעבודת העריכה שלו. אפשר לסכם את העיקרון בשלוש מילים, שאף הן מופיעות בחוברת הנ"ל, בפתיח של פרי. הן מוסבות על זך ובני דורו, אבל אני חושב שהן מתאימות לפעולה של 'סימן קריאה' הרבה יותר מאשר לזך ודורו. שלוש המילים הן "הזרה של הספרות". 

במאמרה של יעל רנן שמופיע בחוברת ודורות של תלמידי ספרות קראו, ועדיין לא נס ליחו, מובאים דבריו הנכוחים של ויקטור שקלובסקי:

"האמנות קיימת כדי להשיב לתיקונה את קליטת החיים [השחוקה] שלנו, להפוך דברים למורגשים, להחזיר לאבן את אבניותה. מטרת האמנות היא להביא אדם לידי תחושה של הדברים, לגרום לו שיתפוס אותם ולא רק יזהה אותם. לשם כך משתמשת האמנות בשתי תחבולות: הזרתם של הדברים; וסיבוכה של הצורה במטרה להגדיל את הזמן הנחוץ לקליטה ואת הקושי של הקליטה. באמנות תהליך הקליטה הוא מטרה בפני עצמה, ויש לעשותו ממושך ככל האפשר. האמנות אינה אלא אמצעי כדי לחיות את הדברים בהתהוותם".



בירושלים היתה מסעדת חומוס ("טעמי") שנודעה בכך שהבעלים היה מזרז את הסועדים בצעקות ״לא ללעוס – לבלוע!״. האמנות, לפי שקלובסקי, קוראת קריאה אחרת: "לא לבלוע – ללעוס"! 


שקלובסקי מביא בספרו 'תיאוריה של הפרוזה', שממנו לקוחים הדברים, תיאור מיומנו של טולסטוי, שבו הוא מתאר איך ניקה ספה ורגע לאחר מכן לא היה יכול להיזכר אם אכן ניקה אותה או לא. היסח הדעת כמו מחק את הרגע ואת הספה. בירושלים היתה מסעדת חומוס ("טעמי") שנודעה בכך שהבעלים היה מזרז את הסועדים בצעקות ״לא ללעוס – לבלוע!״. האמנות, לפי שקלובסקי, קוראת קריאה אחרת:" לא לבלוע – ללעוס"! 

העולם הופך בהדרגה, עבור כל אדם, לשקוף. הדברים מקבלים מעמד סתמי: האבן היא סתם אבן, ההר הוא סתם הר, השמש היא פשוט השמש שזרחה אתמול ותזרח מחר, עצים הם סתם עמודים משעממים, והציפור – מה אכפת לנו ממנה? שקלובסקי אומר שקריאת ספרות טובה, שנמסרת מידי אנשים ששמו לב להר, לאבן, לשמש ולציפור, יכולה להפוך אותם למוחשיים בעולם. במילים אחרות, כמעט כולנו זקוקים לספרות ולאמנות כדי לא לחיות באופן אוטומטי. הספרות היא סוג של נסיוב-נגד אל מול המגפה הגדולה של אדישות לעולם.

במילים אחרות, הספרות והאמנות הכרחיות כדי שבני אדם יאהבו את העולם. ואהבת העולם היא תנאי נחוץ לקיומו, בוודאי בעידן שבו אנו חיים, עידן שבו אי אפשר לראות אנשים שמתבוננים או נוגעים בעצים אלא רק במסכים, עידן שבו הנחת אצבעות על מסך זכוכית בעודך הולך ברחוב היא נורמלית, והנחת אצבעות על גזע עץ באותו רחוב היא כה תמוהה עד שאיש אינו מעלה על דעתו לעשות כן.



'סימן קריאה' החזיר לספרות את ספרותיותה, בכך שהוא נמנע בעקביות מלנקוט קו אחד שאפשר להתרגל אליו. שוב ושוב הוא שבר את הקו.


אם הספרות היא מכשיר של "הזרת המציאות", הרי ש"הזרה של הספרות" פירושו מעין בקרה עצמית של המכשיר. כי הסכנה היא שהמכשיר בעצמו יהפוך ל"מובן מאליו", שהספרות בעצמה תהפוך לדומה לאבן, להר, לציפור ולשמש. 'סימן קריאה' החזיר לספרות את ספרותיותה, בכך שהוא נמנע בעקביות מלנקוט קו אחד שאפשר להתרגל אליו. שוב ושוב הוא שבר את הקו.

הנה כמה דוגמאות שליקטתי מ'סימן קריאה' 2.

בעמ' 135 אנו מוצאים בטקסט "מיומנה של נערה גיבנת" של חנוך לוין את המשפט: "יצאה החוצה [...]. נשבה רוח. הגבנוּן נחשף". כדאי להחזיק לרגע בִּפנים את הרגשות המורכבים שעולים מול משפט כזה (צחוק אכזרי, עוינות למחבר, חמלה לנערה), ולהפוך את הדף לעמ' 136. גם שם תיאור של מזג אוויר. "כן אמת הדבר / שהאוויר פה מִשְׁיִי". זהו שיר של גבריאל פרייל. באחת עברנו מהרוח שחושפת את הגבנון לרוח המעודנת של השיר. העריכה אינה תומכת באף אחת מהעמדות, אלא גורמת לקורא לעצור בין גבנון למשי, להתבלבל, לשאול.

בעמ' 126 אנו קוראים את הדיאלוג הקר, הפילם-נוארי, של "הרוצחים" מאת המינגווי. שורות כמו – "הם ירצחו אותו". – "אני מתאר לעצמי שכך יהיה". – "הוא בטח הסתבך במשהו בשיקגו" וכו'. ואז, ממש ממול, בעמ' 127, אנו עוברים למוות אחר, בשיר של דוד אבידן, "ודוד סלומון נקבר ביום חם בחולון". כך נולדת הזרה שמנערת-מעוררת את הקוראים: שירו של אבידן נעשה למעין פרודיה פרובינציאלית על המוות המסוגנן של המינגווי.

בעמ' 381 אנו קוראים את נאומו של אברהם רגלסון לרגל קבלת פרס ביאליק: "אלופַי ומיודעי: הנני מסדר דברי היום בצורת אילו מצוות לעושי-שיר". והנה, מיד אחרי הטון המליצי, רב הפתוס, טון של משה האוחז ב"עשרת הדיברות" של השיר, אנו מוצאים (בעמ' 386) פרודיה מבריקה על פתוס פואטי שכתבה זיוה יריב על פנחס שדה ועל ספר המכתבים שכתבה לו המשוררת חבצלת חבשוש ('התמסרות'). כותב המשורר, המכונה בפרודיה פינחסון בונאפרטה: "שלום רקפת! אל תשכחי לציין במכתבך הבא כיצד שכבנו שלושתנו במיטה אחת – אני, מאיה ואת. וכיצד זינקתי ממאיה אלייך, ומאלייך למאיה, ממאיה אלייך, ומאלייך למאיה, וממאיה אלייך, ומאלייך למאיה, ממאיה אלייך, ומאלייך למאיה, ממאיה אלייך, ומאלייך למאיה, וכו', ארבעים יום וארבעים לילה!". ארבעים יום ולילה הוא משך הזמן שבו שהה משה על הר סיני.

תנועות אלה של המשך-שבירה, של "משהו יחד עם ניואנס מנוגד שלו" (כבדברי ההספד הנ"ל), פזורות בחוברת והן מעוררות את הקורא לא רק במה שכתוב אלא בצורת החיבור של הכתובים. אך פרי אינו מציית תמיד לעיקרון שהוא עצמו קבע, כי בפני סוג כזה של חיבורים מפתיעים עומדת הסכנה שהם בעצמם יהפכו לאוטומטיים. לכן פועלת העריכה שלו גם כנגד ההתרגלות לאותן "הפתעות", ואנו מוצאים לצד רגעי השבירה גם זיווגים הרמוניים, כמו למשל בין דבריו של נסים קלדרון (שהוא גם עורך המשנה של החוברת) המתאר את שירתו של יאיר הורביץ כ"צירוף מצוקה – ויופי המעדנהּ" (עמ' 190) לצד שירי עוזר רבין, שכמו נמשכים מתוך מסקנה זו ומממשים אותה (עמ' 191). 

זהו המודל הפואטי שפרי מיישם בקומפוזיציה של החוברות, מודל שבו נשמעים קולות רבים, אך כמובן לא כולם. אדרבה, כדי שתתאפשר פוליפוניה אמנותית המלחין-העורך חייב להחליט מה נשאר בחוץ. המודל הזה הוא גם הצעה חברתית-פוליטית, מעין אוטופיה דמוקרטית (וגם באוטופיה פוליטית יש מוּדרים), שהתגשמה בכתב-עת ספרותי. 

*

 

פורסם ב-9.9.22