שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע

    עמוס עוז


     

    מאמרו של עמוס עוז, שנדפס ב'סימן קריאה' 10 (ינואר 1980), פורסם לראשונה בדו-שבועון 'מן היסוד' בינואר 1963, לפני 45 שנה. עמוס עוז הצעיר (שספרו הראשון טרם ראה אור) כתב על קובץ-הסיפורים הראשון של יהושע, 'מות הזקן' (הקיבוץ המאוחד, 1962). שניהם היו בשנות העשרים שלהם. ברשימתו מבקש עוז לאפיין את כתיבתו של יהושע וגם לסמן לה את המשך הדרך. הוא מתרשם מכישרונו הייחודי של הסופר הטרי ומעוצמת הסיפורים, מהלל את יכולתו להגיע "לשיאים בלתי-רגילים של אחדות הסגנון, המבנה והתוכן ולמעמקים מפתיעים של משמעות", וגם מוצא בסיפוריו המוקדמים מגבלות ומסמן ליהושע יעדים שעליו לכבוש בכתיבתו. בעיקר: עליו לעגן את כתיבתו במציאות החברתית, ולעסוק לא בגיבור יחיד אלא ביחסים בין אדם אחד לאחר. עוז מאתר את תחילתה של צעידה "בכיוון הנכון" בסיפור האחרון של אותו קובץ; ואכן בקובץ סיפוריו השני של יהושע, 'מול היערות' (הקיבוץ המאוחד, 1968), כבר ניכרת תפנית בכתיבתו, שהלכה והעמיקה לאחר-מכן ברומאנים שלו. מאמרו של עוז מלא הערכה אך גם נוקב בביקורתו, ועם זאת אין בו טיפת ארסיות, והוא מנומק ומנוסח לעילא. מעטים המאמרים הביקורתיים מסוג זה שסופרים צעירים זוכים להם היום.

     


    האם יש בכוחו של סיפור קצר ליטול מצב-יסוד אנושי כגון פחד, תשוקה, עייפות, היסטֶריה – לבודד אותו מתלותו בעשרות מצבים ויחסים משניים ולהגיע למיצויו המוחלט?

       
    האם ניתן לכפור כליל בתלות שבין מצבי-יסוד כגון אלה לבין המציאות החברתית הקונקרטית?

      
    על שתי שאלות אלה חייב הקורא להיות מוכן להשיב בחיוב, קודם שהוא ניגש אל סיפוריו של א.ב. יהושע ('מות הזקן', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג).

       
    לא בדרך-מקרה נזקקת הקריאה בסיפורי 'מות הזקן' לקבלה-מראש של התנאים החמורים המתבטאים בשתי שאלות אלה, תנאים שהיוצר מעמיד אותם כמעין "כרטיס-כניסה" אל עולמו הספרותי. עולמו של א.ב. יהושע נשען על הנחה יסודית אחת בעלת שתי פנים: (א) האדם במצביו הקיצוניים ביותר מופעל על-ידי כוח אחד בלבד מבין כוחות-הנפש, וכוח זה פורץ והורס את כל הפרופורציות המאזנות את כוחות-הנפש במצבים שגרתיים; (ב) כוח יחיד זה – לעולם אין חודו מכוון כלפי הנסיבות, האפשרויות והמגבלות, הנובעות מהיותו של האדם "יצור חברתי". לשון אחרת: המאבק שבין האדם לבין חוקיות קיומו הוא מאבק כנגד כוחות גורליים, יצריים, שטניים – ולא כנגד כוחות חברתיים, לא אדם מול זולתו, אלא אדם מול בלהה וסיוט.

       
    בלהה וסיוט הם מושגים מופשטים לא פחות מאשר אומה, דת או "מעמד". על כן עיצובם הספרותי נמדד בקנה-מידה שאינו שונה באורח עקרוני מזה שבו נמדדים סיפורים שעניינם אדם מול חברה, מול אלוהים וכיו"ב. בעברנו מן ההנחות הרוחניות אל גילומן הספרותי, בהכרח אנו תוהים, איפוא, קודם-לכל על אמצעיו של א.ב. יהושע במאבקו עם ההפשטה, בת-לווייתה התמידית של ההכללה.

     


    ב

    שאלת  עיצובן הספרותי של הנחות פילוסופיות, או של דחפים אי-רציונאליים, היא השאלה האמנותית המכרעת בדיון על סיפורי 'מות הזקן'. ככל שההנחות הללו הן שגרתיות פחות ומדהימות יותר, כן עשויות הן להוליד יצירה גדולה או לעולל כשלון גמור. גורלן של הנחות אלו מותנה במידת יכולתו של היוצר לתרגמן ללשון של מצבים ויחסים השוררים בין אנשים בשר-ודם. קנה-מידה זה ישרת אותנו בעיוננו בסיפורי א.ב. יהושע.

       
    הדבר המזדקר לעין אף בקריאה מרפרפת של הסיפורים, הוא שעניין לנו, בכל שבעת סיפורי הקובץ, בגיבור אחד ויחידי. ה"אני-המספר", הנוטה להגיב באורח היסטרי על מצבים שונים של בלהה וסיוט – אחד הוא בכל הסיפורים ובכל המצבים. מן הזקן שב"מות הזקן", דרך הנער שב"חתונתה של גליה" ועד לסוהר הצעיר שב"גיאות הים" – כל גיבוריו של יהושע אינם אלא פנים שונות של גיבורו האחד, אשר הוא לבדו מעסיק את יהושע בבחינת סובייקט. כל יתר דמויותיו (אשר כמה מהן משורטטות בחדות רבה, כגון לובראני, זיוה, הסוהר הקשיש) – כולן מעסיקות אותו בבחינת אובייקטים גרידא, מעין כתלים שבהם מטיח האני-המספר את ראשו. "כתלים" אלה, כאמור, לעולם אינם חברתיים, אלא תמיד הם יצריים, גורליים או רוחניים.

       
    ה"אני" מגיב באורח כמעט-אחיד על מצבים כגון "זדון" (שם אחד הפרקים ב"מסע הערב של יתיר"), "רוח" (שם אחד הפרקים ב"הסיום") ויוצא בהם. תגובתו של ה"אני" על מצבים כאלה היא, בדרך-כלל, סערת-נפש הגוררת פעולה חסרת-איזון, מופרזת, לעתים – גובלת בקומיות.

       
    בסיפוריו של קפקא, או בסרטיו הגדולים של צ'אפלין, נוצרת קומיות על-ידי הפער שבין הליכותיו התמימות והנורמאליות של הגיבור לבין המצבים המעוותים שאליהם הוא נקלע. בסיפורי א.ב. יהושע לא רק המצבים אלא גם תגובותיו של  הגיבור – מעוותות הן. אך למרות שהמצבים הם גרוטסקיים והתגובות הן גרוטסקיות – קיימת אי-התאמה בין המצבים לבין התגובות. ה"משוואה" היא, איפוא, שונה מזו המקובלת בהרבה יצירות מודרניות – ואף-על-פי-כן היא פועלת על הקורא בכוח עז.

       
    סגולתו המיוחדת של יהושע מתבטאת ביכולתו ליצור מצבי-שערורייה ("מות הזקן", "חתונתה של גליה", "המפקד האחרון") ומצבים קרובים לאלה של סיפור-בלשים ("מסע הערב של יתיר", "הסיום", "גיאות הים") – וכל אלה מבלי לגלוש אל כתיבה סנסאציונית, אשר בדרך-הטבע היא אורבת לפיתחם של מצבים כאלה.

     


    ג

    עיגון העלילה מחוץ לקואורדינטות של מקום ושל זמן, מסייע לא.ב. יהושע לא-מעט בעיצוב עולמו המיוחד: טול מ"מסע הערב של יתיר" את "יתיר" ומ"גיאות הים" את "האיים הדרומיים", והצב במקומם את תחנת רכבת ישראל בכפר הערבי ביתיר שבהרי ירושלים, או את כלא תל-מונד – והפכת את העלילה למהתלה גמורה.

       
    אף בסיפורים שבהם ההפקעה מגדרי הזמן והמקום היא בולטת פחות ("חתונתה של גליה", "תרדמת-היום") – נשען יהושע על חומרים אי-ריאליים מובהקים ושואב מהם את עיקר כוחו וייחודו. עם זאת, ההזדקקות להם נראית לנו כאחת מחולשותיו העיקריות של יוצר זה: "יתיר" מוצדקת היא כאשר ניתן לתרגם אותה אל מציאותן של אחת או של מאות תחנות נידחות. אין היא מוצדקת (מבחינה ספרותית) כאשר היא מתיימרת להוות "מהות אפלטונית" של כל הנידחים והנשכחים שבעולם. הצבת החד-פעמי כרמז לכלל, היא ממהותו של הסמל. הצבת הכלל כרמז לחד-פעמי, מעין דדוקציה – היא הפשטה שאינה ממידתה של ספרות. הצבת "יתיר" הערטילאית כרמז ל"נידחות" הערטילאית – על אחת כמה וכמה שאין היא מסייעת להזדהותנו עם המסופר, כמוה כגיוסו של "האדון קנאות", אשר הוא "מוחזק בעיני הרבים כל-יכול, אף כי נמצא שכפרו בו" – חולשה היא, הנותנת טעם לפגם ב"מסע הערב של יתיר". פגם זה בולט דווקא משום שהסיפור הוא אחד המעולים שבקובץ מצד התנופה שבו ומצד דקות-העיבוד שבו.

     


    ד

    ייחודם של סיפורי 'מות הזקן' נעוץ בבידודו ובהעצמתו של אחד מכוחות-הנפש, כוח אשר המצבים המדהימים מקנים לו אוטונומיה כמעט שלימה. שניים הם הכוחות המרכזיים, אשר לסירוגין הם מופקעים ממידותיהם הנורמאליות בסיפוריו של יהושע: מחד – הקדחתנות ההיסטרית, פעלתנות גרוטסקית ומשתוללת, ומאידך – העייפות המוחלטת, התשוקה לתרדמה גמורה וסופית. שני כוחות הופכיים אלה משחקים בסיפורי יהושע משחק של ניגודים-משלימים בדרך מקורית ומרתקת. הוא מעצב את שניהם בכישרון, בדקות ובעוצמה שאינם מצויים. שעה שיהושע מתאר כוחות אלה בעיצומם, הוא מגיע לשיאים בלתי-רגילים של אחדות הסגנון, המבנה והתוכן ולמעמקים מפתיעים של משמעות: סיפורים כגון "מסע הערב של יתיר", "תרדמת היום" ו"גיאות הים" פתוחים לאפשרויות עשירות ורבגוניות של הנאה ספרותית. ניתן ליהנות מהם הן כסיפורי-מתח כמעט-בלשיים, הן כסיפורים פסיכולוגיים חריפים, הן כמשלים חברתיים, דתיים ופילוסופיים והן כסמלים כלל-אנושיים.

       
    אלא שבמקום שיהושע עומד בשיאיו, שם נחשפת גם חולשתו. עיקרה של חולשה זו היא הסקאלה המצומצמת, המוגבלות של עולמו המיוחד: בשום מקום בסיפוריו אין אנו נתקלים בעיצוב יחסים בין שני גיבורים או יותר (וממילא – אף לא בדיאלוג משכנע אחד, להוציא את חילופי הדברים שבין הגיבור לבין גליה ב"חתונתה של גליה").

       
    זאת – משום שבאף אחד מן הסיפורים (לבד מן הנזכר לעיל) אין יותר מאשר גיבור אחד ויחיד, הלוא הוא גיבורו היחיד של הקובץ כולו.

       
    דבר זה מצמצם גם את יכולתו של הקורא לאהוד את המסופר, ולעתים קרובות הקורא משתאה ואינו מזדהה (שוב, יש לציין את "חתונתה של גליה" כיוצא-דופן אף בנקודה זו). כאן עולה גם ההפקעה מממדי המקום והזמן ונוקמת את נקמתה בכך שהיא מגבירה את הריחוק וממעטת את ההזדהות.

       
    מכאן נובעת גם תופעה מדאיגה אחרת: ניצניה של נטייה לחזרות ולוואריאציות, המתגלה בסיפורים המאוחרים. אמנם התבגרותו של המספר ויתרון הסיפורים האחרונים על סיפור כגון "מות הזקן" מכסים על החזרות ומצדיקים אותן. אך דבר זה אינו משחררנו מן החשש החמור, שעולמו המיוחד של א.ב. יהושע יגיע בהקדם למיצוי גמור, שאינו מתיר מקום אלא לחזרה ולוואריאציה.

       
    חשש זה יתבדה רק אם יצליח א.ב. יהושע לפרוץ את מעגל הקסמים שחג סביב יצירותיו, ולפלוש אל משטחים נוספים של הקיום האנושי – מבלי לזנוח את הכלים המיוחדים שלו, כלים המקנים לו כבר עתה מקום בולט בפרוזה העברית הצעירה.

       
    דווקא הסיפור "המפקד האחרון", שהוא מן המאוחרים שבקובץ ובשום פנים אינו מן הטובים שבו, מעיד על כך, שיהושע מבין את מגבלתו העיקרית ומסתער עליה. נראה לנו, כי חיוניותם וממשותם של "חומרי-הגלם" המשמשים ב"המפקד האחרון", יחד עם התמעטות מרכזיותו של "האני המספר", הן תופעות המרמזות על כיוון נכון – אף כי הסיפור עצמו לקוי, לדעתנו, בחסרונות מסוימים.

     


    ה

    האתגרים העיקריים העומדים – לדעתנו – בפני א.ב. יהושע הם:

    • חדירה אל תוך חומרי-גלם "גסים" יותר, המעוגנים במציאותו ובזמנו;
    • עיצוב גיבורים אחדים והיחסים שביניהם (אולי על-ידי זניחת הכתיבה בגוף ראשון?!)
    • עיצוב כוחות-נפש אחרים, נוספים על אלה שבעיצובם הגיע להישגים מפתיעים המתקרבים למיצוי.

    אם יעלה בידי א.ב. יהושע לכבוש בכתיבתו יעדים אלה וכיוצא בהם – מובטחים אנו בו, שעתיד הוא לתפוס מקום מוגדר וחיוני בין היוצרים בני-תקופתו. כבר הפטיש מצוי בידו, והוא מפתיענו בעוצמתו ובמשקלו. עדיין הסדן צר מדי.

     

     

    פורסם ב-1.1.08

    ספריו של א.ב. יהושע בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה