שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    עכשיו, כשהספר נגמר

    דויד גרוסמן



    איך אני יודע שסיימתי לכתוב ספר? אם אני שומע איזו אנקדוטה, או פוגש אדם עם סיפור מיוחד, או נתקל בצירוף מלים לא רגיל, ואני לא חושב מיד – למי מגיבורי הסיפור הם יתאימו? למי אתן אותם?


    וכשאני נוסע מירושלים לכיוון מבשרת, ועל ההר מימין, בסיבוב מוצא, פורחות עשרות שקדיות בפריחה משגעת, ואני מסתכל בהן וסתם נהנה, ולא חושב מיד: אולי זה יהיה מראֶה, שאורה – אחת הדמויות שבספר – תראה כשהיא יוצאת להליכת הבוקר שלה? או אולי אילן, בעלה, יראה את השקדיות מהדרך ויצלצל לספר לה מהמכונית?

       
    הנמענים הראשונים של הדברים הזעירים ביותר, של תחושות שמתנסחות רק בתוך האדם פנימה, בינו לבינו, הנמענים האלה היו לי לא-פעם בשנים האלה גיבורי הספר שכתבתי. כעת הם כבר אינם מגיבים אלי כפי שהגיבו במהלך הכתיבה. אינם נענים לי באותה חיוניות ובאותה תחושה של הדדיות. הם כבר כאילו עברו לאיזו ערכּאה אחרת, לא שלי. כתיבת הספר תמה. 

       
    חייתי אותו במשך כמעט חמש שנים. הוא הפך להיות לי מקום בעל ממשות וחיוניות, עם שפה משלו, וחוקיות משלו ו'טמפרטורה' משלו. יותר מזה – בתוך הכאוס וחוסר-הפשר שסביב, הוא היה לי מקום מובן, גם כשלפעמים הכאיב באופן בלתי נסבל. מקום שבו לא הרגשתי זר: בית.

       
    אני חושב על כך שחלקים כה רבים בחיי מושפעים ממאורעות ומאנשים שאינם רלוונטיים לי. שהם זרים ומנוכרים לי. שבאופי שלהם, במהותם ובשאיפותיהם ובמעשיהם, הם סותרים את כל מה שיקר לי ואהוב עלי. פעם אחר פעם נקבע גורלי בידי אנשים שלוּ היה הדבר בידי, לא היה לי שום מגע איתם. 


    וכשאני כותב סיפור, כל דבר בו רלוונטי ושייך ומהותי. ואם משהו נראה לי בתחילה כרעיון מופרך, או כדמות שאין לי מושג מה לה ולי, הרי שאט-אט, בתהליך הכתיבה, אני תופס עד כמה הרעיון הזה, או הדמות הזאת, הם שלי, הם אני. ועד כמה הם הדרך שלי לדעת על עצמי ועל אחרים דברים שלא הייתי מסוגל לגלות אותם בשום דרך אחרת.

       
    את הכתיבה אני חוֹוה כמו תהליך של הסרת עוד ועוד שכבות של קטרקט, שמונעות ממני לראות נכוחה את הסיפור שאני כותב. אולי הן נוצרו בי מפני שמעולם לא העזתי להביט למקום התרחשותו של הסיפור הזה בתוכי. או אולי אני לא די בשל – כאדם או כסופר – להבין את מה שהסיפור אומר לי, לעמוד מולו. אבל בכל זאת, אני מרגיש אותו שם, במעמקים, במעומעם, והוא קורא לי, ולפעמים נדמה לי שהוא זקוק לי לפחות כפי שאני זקוק לו, ואני לא יכול להתכחש לקריאה שלו אלי. ואם אני כותב אותו באופן לא נכון, או לא מדויק, או אם אני לא חשוף לו באמת – הוא מגיב. אני מרגיש מיד את הצרימה שלו בתוכי, בתערובת של תגובה נפשית וגופנית, ואז אני יודע שאני עדיין לא שם, עדיין לא נענה לו כפי שהוא מבקש להיענות.

       
    ופעם בכמה זמן יש לי תחושה שעשיתי את זה נכון. שכתבתי נכון. זה לא קורה לעתים קרובות, ובוודאי לא כפי שהייתי רוצה. אבל כשזה קורה – וגם אם אני כותב אז על דבר שמערער אותי, שכמעט מפורר אותי – אני בכל זאת חש גם מֵעין הִתעלוּת, כאילו איכשהו, ברגע האחרון, ורק מפני שאמרתי את המלים הנכונות, ניצלתי ממשהו שכמעט כיבה אותי.

     

    כתיבת הסיפור הסתיימה. כמעט חמש שנים שבהן כתבתי כל יום, וכל היום. כעת אני מרגיש כאילו אני 'יוצא לאור' במובן הפשוט והמילולי של הביטוי: יוצא מחדר שהייתי בו זמן רב, ועומד (וממצמץ) מול האור.

       
    מובן שהייתי גם ב'חוץ' בשנים האלה, ולפעמים מאוד בחוץ. אבל התחושה העיקרית היתה, שהמקום שבו אני רוצה להימצא באמת הוא בפנים, בסיפור שלי, שהלך ונפרש לפני לאט, ונחשף לי מיום ליום.


    אני אוהב תהליכי כתיבה שנמשכים זמן רב. אני יודע כבר שככל שהסיפור משמעותי לי יותר, לוקח לי זמן רב יותר להתרגל אליו, להבין אותו, להתמסר לו. עם הזמן נוצרים ביני לבינו יחסים מורכבים וטעונים. אני משנה אותו, והוא משנה אותי (כי אם הספר לא הצליח לשנות את הכותב, מה טעם בו?); וככל שהזמן מתמשך, אני זקוק לו יותר ויותר כדי להבין דברים שקורים לי – גם מחוץ לתחום הסיפור. ואני אוהב אותו ושונא אותו ומיואש ממנו וניזון ממנו, ורואה את כל חסרונותיו ומגרעותיו, ואת כל חסרונותי ומגרעותי שנשקפים בעדו, ובכל זאת אני דָבֵק בו, כי הוא אומר לי משהו שכמותו לא אשמע בשום מקום אחר, ומשום מקור אחר, ובשום הֶקשר אחר של חיי.

       
    הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי סִפרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון. שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע וגם על מפגשים עם מטיילים אחרים. יש משהו נפלא בפגישות אקראי כאלה. משהו קליל וראשוני כאחד. יושבים ומרתיחים מים, ושותים קפה ומדברים על דברים שבדרך כלל, בכל הֶקשר אחר, היה לוקח זמן רב להגיע אליהם.

       
    והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלעדיה ואנדרטאות הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים.

       
    התחלתי לכתוב את 'אשה בורחת מבשורה' בחודש מאי 2003, חצי שנה לפני סיום שירותו הצבאי של בני הבכור, יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי. כתבתי על אורה, אשה כבת חמישים, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, והיא בורחת מביתה כדי שלא תיאלץ לעמוד בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע. כסרבנית-בשורה, היא אולי אפילו תוכל למנוע אותה, וכך להציל את חיי בנה.

        
    בבריחתה, בדרכה אל הגליל, "אל המקום שבו הארץ נגמרת", היא סוחפת איתה איש שהיה אהוב נעוריה ואהבת חייה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו.

        
    אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" היתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם. 

       
    היתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

       
    בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע.

       
    אחרי שאורי נפל, לאחר תום ה'שבעה', חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה.

       
    הנה הספר. הוא מספר על מלאכת-המשפחה; על הורות, ונישואים, על יחסים יוצאי-דופן בין שני אחים, על חברוּת ואהבה רבת שנים, וגם על המאמץ, הכמעט הרואי, לקיים את רקמתה העדינה של משפחה אחת, ואת מלאוּת החיים שלה, בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית.



    פורסם ב-24.3.08

    'אשה בורחת מבשורה' מאת דויד גרוסמן

     

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    ניר כהן, ירושלים: דויד היקר, דמעות חונקות את גרוני דרך קבע כאשר נקרית בדרכי ההזדמנות המופלאה לקרוא מכתביך. בעשר השנים האחרונות, מאז חטיבת-הביניים, קראתי את כל כתביך, הספרותיים והפוליטיים (אם ניתן לעשות הפרדה כזאת בכלל), חלקם אף יותר מפעם אחת, וממש כפי שאתה כותב בטור – אני יודע ש"סיימתי" לקרוא, לפחות זמנית, כאשר אני מפסיק למען חוויות ואירועים לגיבורי הספרים שלך. לאחר קריאת הטור באתר הספריה החדשה אני חש לראשונה מן חשש, אולי פחד, השתהות, תהיה, כיצד תהיה חוויית הקריאה של הרומאן החדש שלך. מאז קראתי את הפרסום הספרותי האחרון שלך, 'בגוף אני מבינה', גם משפחתי המורחבת חוותה שכול, וכל מלה כתובה הפכה להיות סוג של נבואה שחורה בדיעבד, למרות התקווה שהיא תהיה למעשה כתב הגנה עמיד בפני כל. הזמנתי את הספר, אני לא יודע מתי אתחיל ומתי אסיים את קריאתו. אני סמוך ובטוח שעכשיו, רגע לפני שהוא מגיע, זה הזמן המתאים להודות לך על השינוי שהכתיבה שלך יצרה בי.

    רמה: איזו התרגשות! יש לך מושג עד כמה מרגש זה לקרוא אותך?... אתה מתאר את הכתיבה כתהליך להסרת קטרקט – חייכת אותי, כי רק משקפופר אמיתי מכיר את הפחד, החרדה והכרת-התודה מהסרת אותה שכבה המערפלת את הראיה. בספרים שלך יש לי תמיד תחושה שאתה משאיר לנו שכבה – שנקלף בעצמנו.

    בכל ספר אתה מושיט לנו את סכין המנתחים. לפעמים זה כואב, צורב וחותך לקרוא אותך, אבל בתמורה אנחנו  מקבלים ראייה חדה יותר, או זווית ראייה שונה ולפעמים שכבה נוספת עד שיהיו לנו את הכוחות להסירה בעצמנו.

    'אשה בורחת מבשורה' – אתה נוגע בפחדים הכי גדולים והכי עמוקים של אמא, שלי בעוד כמה שנים.

    אתה סיימת לכתוב את הספר, ואנו הקוראים מתחילים עכשיו את מסע הקריאה. שיהיה לך במזל, רק בשורות טובות.

    עדי, תל-אביב: דויד גרוסמן היקר, כל כך יפה תיארת את חוויית הכתיבה שלך, שכבר בשלב הזה התחלתי להזדהות וקראתי שורות לאחור כדי להפנים טוב יותר. מאוד התרגשתי בהמשך מהקשר שנוצר לך בין האמנות שלך למציאות שלך. כמה חבל שבמציאות אין לנו שליטה... המלים שלך נוגעות בכל-כך הרבה אנשים, הקול הייחודי שלך, ולא רק בספרות, משפיע – אני עדיין זוכרת את הטלטלה שהעברת אותי ב'ספר הדקדוק הפנימי' ואת עוצמת הרגשות שתיארת ב'שתהיי לי הסכין', אבל אני גם זוכרת את הנאום שלך בכיכר רבין. תודה על הכנות והעוצמה והלשון הנקייה, אנחנו זקוקים לסופרים-נביאים שכמוך.

    נטע: דויד היקר, לקרוא אותך זה לעצור את הנשימה, לצלול אל הכחול הגדול, ולצאת. עד כה כל ספריך שקטפתי מן המדף, גם אם היו קשים לעיכול, לא נתנו לי מנוח. איך שהוא, כל השנים חשתי חיבור חזק ל'יש ילדים זיגזג', שאגב, כאמנית, מככב בלא מעט מעבודותיי. לפני כשנה אובחן בני הבכור בהתפתחות על הספקטרום האוטיסטי, וכנראה שיותר זיגזג מזה אין (אגב, בחלק גדול מהאקולליה שלו מככב "איתמר"). לי היתה תחושת צמרמורת שכתבת את הספר עוד טרם גיוסו של אורי. אותה צמרמורת כמו שחוויתי על עצמי. מין 'נבואה שהגשימה'. אתה איש ואישיות שנפלה זכות לעם ישראל להכיר אותך. מאחלת לך שתמשיך להצליף בנו את המציאות בדרך המיוחדת שלך.

    א.כ. מודיעין: דויד גרוסמן היקר, מאז נפל בנך לא יכולתי לקרוא ולו שורה שלך. אפילו בנאומך הכואב לא העזתי להביט. כאבך כאב לי מדי. ככה זה כשנקשרים כל-כך לסופר, לאדם. גם בחנויות על מדפי הספרים דילגתי בכוונה על המדף שבו מופיע שמך, ואפילו בבית הסטתי את המבט מספריך כל אימת שנתקלתי בהם בחיפושיי אחר כתב אחר. וכעת אני מעזה מחדש לנסות ולגעת. המלים שכתבת "עכשיו, כשהספר נגמר" צרבו בי. ניחשתי אותן, מנבאת מה תגיד ואיך תשבץ את האובדן בתוכן. עוד כמה ימים יגיע אלי ספרך החדש במשלוח, ואני לקראתו מצפה, חרדה, שמחה, עצובה, אבל בעיקר יודעת שיהיה אחר מכל ספר שקראתי לפניו.

    אמיר קלוגמן, תל-אביב: בימים האחרונים אני חושב רבות על הקשר בין קריאה לכתיבה. מסקרן לגלות כמה הקשר הזה מיוחד, רב-שכבתי, עשיר. היכן הכתיבה מסתיימת ומתחילה הקריאה? האם יש כזו נקודה בכלל? האם הקריאה היא סוג של כתיבה מחדש ולהיפך?

    בדבריך על הספר החדש, נגעת בנקודות כל-כך אמיתיות ומרגשות. שהרי הקריאה בספריך, כבר מהספר הראשון שאליו נחשפתי ('ספר הדקדוק הפנימי', אי-שם בתיכון), אף-פעם לא היתה פשוט "קריאה". המלה הקטנה אינה מצליחה לתאר את החוויה. זו היתה קריאה בעולמות שונים, מקבילים: עולמך שלך (הכותב), עולמי האישי (מחשבותיי, רגשותיי), עולמות שלמים אחרים (של הגיבורים, של חיים אחרים) – יריעה שלמה, מענגת, מפתיעה. לפעמים, ברגעים הקשים, שעליהם אתה כותב, היתה זו גם "קריעה"... אבל מעל לכול, בכל ספריך, וכן בדבריך שמחוץ לספרים, היה זה הגילוי שאין יותר אנושי מהמלה. אני מחכה לשורות המרגשות של הספר החדש, מחכה לחוויית "הקריאה/כתיבה", מחכה למפגש המחודש איתך. תודה גדולה-גדולה.

    מיכל: בהתרגשות רבה אני הולכת להזמין את ספרך. התרגשות מספר ארצישראלי אמיתי. כאם לארבעה בנים ששניים מהם שרתו סביב בנך אורי, אני מתפללת שהפעם הספר שלך לא ירבה שנאת ישראל, שלילת ה'אחר', הטלת מום, אלא ינסה להציג זוויות ראייה שונות ומגוונות של המציאות הישראלית. זה טיבה של הארץ הזו מאז ראשית קיומה – אפשרויות אין סופיות להתקיים בתוכה ולקרוא את המציאות המתחוללת בין מרכיביה השונים. אלו שהטילו רק דופי בברי-הפלוגתא שלהם הובילו לשפיכות דמים. אתה, שאתה יודע יותר ממרבית ההדיוטות בחברה שרב המשותף על השונה בין ברי הפלוגתא, אתה יכול לשמש גשר לדיאלוג וחלילה מגשר לקיטוב. אז אני מזמינה את הספר, ובשבת אקרא בו ואקווה שירומם את השבת ולא ישבית את מנוחתה.

    דפני: שלום דוד, עכשיו, כשהספר נגמר, אני הנמענת. כשאתה יוצא מהחדר שלך ממצמץ מול האור, אני נסגרת בחדר שלי ומקישה בזהירות על דלת העולם שבראת. וכשהמלים צלולות כמו מים, והסיפור נקרא כמו נשימת ים, נכנס ויוצא, שוב ושוב – אני משתנה. והשקדיות בסיבוב מוצא משתקפות ברודנדרונים בגינה, והמקום שבו הארץ נגמרת הוא גבול לבנון אבל גם הבית בפרברי בוסטון, וכאב נוגע בכאב, ואובדן מתערבב באובדן.

    עכשיו, כשהספר נגמר, הוא יוצא למסע ביקורי קרובים. וכשהמלים מדויקות כמו קרן שמש בבוקר מרץ קפוא, והסיפור מהדהד בין קירות נחל כידוד והגרנד קניון – הוא הופך לבן בית; אחד משלנו.

    כך גם אורי שלך נכנס אלינו הביתה עם שפת הסימנים, ועכשיו הוא מחכה בסבלנות לאלעד בן השנתיים. אני אומרת את שמו. אורי.  

    זהר: דויד, יקרת לי מאוד. ב'הזמן הצהוב' סיפרת על השנאה וכעת על השכול – האם יש נביא בישראל? מאז 'עיין ערך' אני ניגשת לספר חדש שלך בריגוש השמור למגלה אוצרות. כל-כך פחדתי שלא תוכל לכתוב עוד אחרי אורי, אבל האבל חידד. מפליא. גם לי יש אורי קטן, בן ארבע, ילד יפה ונבון עם סנטר מחודד ועיניים גדולות, ואני כל-כך פוחדת. אני פוחדת עד שנגמר לי הקול. אפילו לצעוק אני לא יכולה. תודה על כל מלה.

    לי עברון-ועקנין, ירושלים: דויד היקר עד מאוד, אתה המֶנטוֹר שלי בכתיבה בכל המובנים, וכשאני קוראת אותך מדבר על הכתיבה, מתעורר בי געגוע כמעט פיזי לחוויה הזאת של להיות בתוך הכתיבה ובקשר כה עמוק עם הנמענים הפנימיים. מחכה לקרוא את הספר בקרוב, אני בטוחה שהוא נפלא.

    סיגל: דויד יקר, אינני נמנית על קוראי הספרים, אולם נמנית על קוראי "מעטים", וביניהם ספריך. אף שאני מתקשה קצת בקריאה הצלחתי לקרוא שניים מספריך בשקיקה מרבית. לא יכולה שלא לקרוא את הכאב שדרכו אתה מספר שהספר נגמר. מיתרים רבים נרעדים כאן אתך, ותודה על ההזדמנות להעניק חיבוק של קוראים לסופר ולאיש. אשה מחכה לבשורה... כאלה אנו הנשים, נדמה כי מעבר לספר הגדרת משהו מאוד מדויק בנשים. תודה וחיבוק וחיזוק.

    רונן אלטמן קידר: לדויד, ריגשתי אותי מאוד בטור הזה, כמעט כמו בספרייך הנהדרים, שכל אחד מהם לקח אותי למסע, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. משהו בהדהוד ההדדי הזה של היצירה והמציאות מוכר לי כל-כך, אינטימי כל-כך, שאני לא באמת יודע איך לכתוב אותו ב-150 מלים. "אם הספר לא הצליח לשנות את הכותב, מה טעם בו?", אתה כותב, ואני חושב שזה אולי השיעור הראשון בכתיבה. תודה.

    אריאל להמן: יש לי תינוקת חדשה, כמעט בת שבועיים, אני לא ישנה, לא כותבת ולצערי גם לא קוראת, אבל את 'אשה בורחת מבשורה' אקרא בהקדם, ומאמינה שאמצא בו – כמו ברבים מספריך לאורך השנים – צלילות ופיכחון, שבאורח כמעט פלאי אינם מובילים למרירות-נפש אלא לאנושיות ולחיוב החיים. המסע הרגלי שתיארת חידד לי את ההבחנה בין "הארץ" על נופיה ואנשיה לבין "המדינה". קשה מאוד לאהוב כל-כך את האחת ולהיפגע כל-כך על-ידי האחרת, אבל הניגוד הזה מאפיין את חיינו במקום היקר והאיום הזה... תודה על השמעת הקול, תודה על הספרים וההשראה שאתה נותן לי מרחוק לאורך השנים. 

    דסי: דוד היקר, תודה רבה על הספר הנפלא שכתבת. קראתי אותו בנשימה עצורה, ולכן אשוב אליו, לקריאה מתונה. אוצרות רבים יש בו בין המלים, המשפטים והפרקים. אני מאוהבת באורה, באילן ובאברם, וכמובן באדם ובעופר. תודה על שהשארת את הדילמות ולא ניסית לתת פתרונות למצב הבלתי-אפשרי שבו אנו חיים. השאלה היא, איך אוכל לקרוא איזשהו ספר אחרי הספר הענק הזה? ושוב תודה, מחכה לכל הספרים הבאים שתכתוב.

    סיגל: דוד היקר, קראתי את הספר בנשימה עצורה, אגרוף קפוץ בביטני. תחושה מדהימה, חד-פעמית ומדויקת שאתה כותב אותי, ושאני נמצאת בכל הדמויות. היכולת המופלאה שלך לתאר ולתפוס רגעים מתוקים-מרירים-חמוצים-מפעימים, כמו התינוק המוצץ את בהונות רגליו, משחקי הילדים, עבודת המשפחה ועוד ועוד, גרמו לי לחוויה רבת עוצמה, תחושה שדרכך אני מדברת ומבינה את עצמי טוב יותר. תודה לך על כל רגע ורגע.

    דליה פניג, ראשון לציון: לדויד היקר, זיכית אותי בחוויה יוצאת דופן וחד-פעמית. אני נפעמת מהרמה הספרותית הגבוהה על כל רבדיה: היכולות ללוש את השפה ולנסוך בה חיים חדשים, המארג המושלם שמחבר את פיסות העלילה, מגלה טפח ומכסה טפחיים ומותיר אותי צמאה לגילוי הבא. ויותר מכל, הנגיעה המדויקת של מנתח בלייזר באותן נקודות עמוקות, מורסות, יצרה בי כאב מתוק ממכר. תחושה של אינטימיות בין הקורא לכותב-סופר, כאילו אנו ישות אחת בעלת מחשבות ותחושות זהות. ויש גם הפחד מגורל משותף... והרצון להתנתק ולברוח מהקשר שנוצר. תודה רבה.

    איריס: לדויד. מוזר לי לכתוב כך את שמך כאילו אנחנו מכירים. אבל אכן כך, אנחנו מכירים, מהספר. הספר שלך נפלא. הוא שוזר ורוקם ואורג את האהבה לארץ יחד עם הבלתי אפשריות שלה. רוקם ופורם. הוא מתאר את הרגעים הקטנים ביותר בין אנשים, הרגעים שבדרך כלל אין להם מלים, ואיננו מתעכבים עליהם במחשבותינו. רגעי המבוכה, הבלבול, הכעס, האהבה. הרגעים המשפחתיים, הזוגיים, הרגעים שבין בן לאמו. שבין אדם לעצמו. כואב לי שהספר נוגע בכאבך האישי, במות בנך, שאני מרגישה כאילו הכרתי.

    איריס ר.: דויד היקר, זה עתה סיימתי לקרוא את 'אשה בורחת מבשורה' בביתי בארה"ב. פחדתי לקוראו מפני שאנו חוזרים ארצה, אחרי 8 שנים בניכר. בננו בן 15 ואני מפחדת עליו. פחדתי לקרוא, ובכל זאת קראתי; אני פוחדת לחזור ובכל זאת אנו חוזרים. "מלאות החיים" – לא? ספרך מלא לא רק בכאב ואימה אלא גם רווי באהבה, אהבת גבר ואשה, הורים וילדים, אהבת הארץ והאדמה והטבע, אהבת החיים. כאן בגולה אני מושעית מעצמי; ואני חושבת, בשביל לחיות צריך לאהוב בלי מחיצות, גם אם מסתכנים בכאב נורא. זה מה שאני לוקחת מהספר בשביל הבחירות האישיות שלי.
    היינו בארץ כאשר נפל בנך. פגשתי אותך רק פעם, לפני שנים, אבל אני מרגישה כה קרובה, הרי קראתי את כל ספריך, והכאב חריף מנשוא. כבר שנתיים אני רוצה לכתוב לך ולומר משהו מנחם, משתתף. אבל מה אפשר לומר. אז כעת אומר רק תודה על הספר, שמאפשר להיאחז במשהו יפה וטוב, על האמונה באהבה, ביפי הארץ ובכוח המלים. תודה.

    מירב לבנה-בר, טורונטו: דויד – אני אשה בורחת, מגודש החיים בארץ. גמרתי היום לקרוא את הספר. הקריאה הזו הכאיבה לי והעציבה אותי יותר מכל ספר אחר שקראתי, ולא יכולתי להפסיק. כל כמה דפים נפרץ בי בכי מטלטל, על הכאב שלך הפרטי, על הכאב שלנו כישראלים, על כאב האימהות והאבות, ועל כאבי האהבות. אולי בגלל המרחק הפיזי קראתי אותו גם כשיר אהבה וקינה על הארץ שלנו, הבית, והחברה הישראלית, המשפחה הגדולה, שהולכת ונפרמת לנו מול העיניים. גם לנו יש אורי קטן, ועוד בן נוסף, ואני יודעת שבגדלי אותם בגולה אני גוזלת מהם את החוויה המיוחדת במינה של לגדול בישראל, וגם מאפשרת להם לא לחוות את הצבא בלי להרגיש בוגדים. ובכל זאת, אורי הקטן הזה בן העשר כבר הרגיש משהו מיוחד בביקורים בארץ, ביקורים מעטים וקצרים, שגורם לו לומר (באנגלית): כשאגדל אני רוצה להיות איכר בישראל. וזה מפחיד ומשמח באותה מידה.
    רונית, לוס אנג'לס: דויד, סיימתי אתמול לקרוא את 'אשה בורחת מבשורה', ומבעד לדמעות, רציתי להגיד תודה, על ספר שחייתי אתו שבוע, כאבתי וצחקתי, התענגתי ובכיתי, הקראתי לעצמי בקול, וחזרתי וקראתי, וסימנתי לעצמי שביל ישראל חדש בגוף ויום אחד גם אני אלך בו.
    עדו: דויד, התרגשתי עמוקות מהספר. קראתי בשקיקה גם את 'עיין ערך' ואת 'ספר הדקדוק הפנימי'. יכולת ההבעה שלך ונקודות המבט שלך הן מופע מדהים של רוחניות ואנושיות. הכנות, החשיפה והאומץ שלך עוצמתיים במידות נדירות ברמה גלובלית, אוניברסלית. הידע, ההבנה ויכולת האמפתיה שלך ממלאים אותי אושר.
    היצירות שלך נוגעות בי אישית, גם כי אני יליד 85 כמו אורי, גם כי שירתתי ב-8200 כמו שמדובר בספר, גם כי אמא שלי, דבורה זילברשטיין, אף היא כתבה ספר, והיא ג'ינג'ית ויש לכם אפילו אותו עורך, והסגנונות והמבע שלכם דומים, והיא גם אוהבת אותך אהבה עזה, שרק ספרים גדולים כשלך יכולים לעורר אצל אדם שלא חבר שלך שנים ארוכות. אני חש בנגיעה האישית גם כי אני תל-אביבי, וכאשר אבי התגרש מאמי הוא עבר לבית נקופה (שמופיע בספר), ושכן אני לך, ואותם נופים לנו.
    הדמיון בעולם הפנימי, הרגשי והאינטלקטואלי בינך לבין אמי מלא בנקודות השקה עד אינספור, מאוד הייתי שמח אם הייתם מכירים... אנא המשך לכתוב, אין לנו עוד גרוסמן ואנו צריכים את הדויד שלנו. צריכים כעם, כמדינה, וכחברה... צריכים כאנשים, כיצורים חיים.

    שושי, נופית: עכשיו, כשגמרתי לקרוא את הספר 'אשה בורחת מבשורה', אני כולי נפעמת. נפעמת מן היכולת האדירה שלך לקחת את זיכרונות ילדותנו וחוויות בגרותנו, ולטוות מהם מרקם עדין וסוחף של תחרה ספרותית. כאם לשני בנים בסיירת נחל, שבנה הצעיר סיים בימים אלו 4 שנות שירות קשות, אני יודעת בדיוק מה חשה אורה. גם אני דמיינתי בשורות נוראות. גם אני שמעתי בקושי רב עלילות חיילים שהתחנכו במצ'ואיזם הגברי של הצבא, ותהיתי כיצד השתנו בצבא ולא דמו כלל לילדים ההומאניים שהוצאנו מהבית. אבל בסופו של דבר שמחתי לראות שיש להם יכולת לשמור על איזון הומאני כלפי הפלשתינאים, גם אם זה חורט בנשמותיהם שריטות לא קלות.
    היכולת שלך לקחת את זיכרונותי מ-8200 בבבל שבסיני, את תסכיתי הרדיו של פול טמפל, את החוף השקט והרפסודות שלו (איך? הרי לא גדלת בחיפה), את פנקס קוהינור, כל הפרטים הקטנים הללו, שנמצאים בתודעת זיכרוני כמו תאים רדומים, התעוררו לפתע מתרדמתם תודות ליכולתך המופלאה לנקוב בשמם ולארוג אותם בתוך ספרך המופלא. תודה.

    טל: דוד גרוסמן היקר! באופן יוצא דופן, הצלחת ליצור את העומק המופתי הקיים בכל כך מעט ספרים. יצירת המופת 'אשה בורחת מבשורה' צריכה להימנות יחד עם 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, בנשימה אחת ובקו אחד. שתי יצירות יוצאות דופן שניתן להכתיר אותן כרומאנים הטובים ביותר של ימינו. אין ספק – מגיע לך פרס נובל לספרות על הספר שכתבת! תודה על רגעי החסד והאושר.

    שרה ודוד בוקיש: יוסף בוקיש ז"ל המוזכר בספר 'אשה בורחת מבשורה' הוא הבן שלנו. יוסף גדל בשנות התבגרותו בבית-ספר-שדה הר מרון ולמד בבי"ס אנה פרנק בקיבוץ סאסא. את כל זמנו החופשי הקדיש לשמורת הר מרון, בניקיון השבילים ומגרש החניה, והיה מתריע לפקח על כל חשד לפגיעה בשמורה. הוא היה איש טבע בכל איבריו, אהב לטייל בכל הארץ, לא רק בשמורה, בנה ערכה לנוחיות צוותי סימון שבילים, וכמובן התנדב ברשות הטבע והגנים.
    הציטוט מתוך לאה גולדברג המופיע על לוח הזיכרון שבמצפור נריה שהוקם לזכרו – "יש בעולם הרבה דברים יפים. עצים ופרחים, אנשים ונופים. ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום-יום מאה דברים נפלאים לפחות" – נמצא בין חפציו האישיים. זו היתה גישתו לחיים. התרגשנו מאד כאשר הובא לידיעתנו שבננו האהוב מוזכר בספר.

    מעיין: דויד: קראתי את הספר פעם ראשונה, ושנייה ושלישית... דלות מילותי כדי לתאר את הרגשות שהספר מעורר בי. הוא משול בעיני לים, שפנינים פזורות על קרקעיתו. בכל צלילה תמצא פנינים נוספות. תלוי בקשב, במצב הרוח, בחיבור שיש לי עם עצמי. הספר הוא מלאכת מחשבת גאונית ועוסק במספר תמות מרכזיות בחיי אדם בכלל ובחיים בארץ בפרט. אבל עבורי יותר מהכל – זהו סיפור אהבה של אשה לשני גברים חברים שאוהבים אותה. והוא כתוב באופן מדויק עד כאב, והוא פרט על נימי נפשי, במקומות הכי עמוקים והכי מוצנעים שלי, והחייה והציף והסעיר... ונתן תחושה של נורמליות מפויסת, ועושר.

    סמדר: דויד גרוסמן היקר לי מאוד, את הספרים שלך אני נוהגת לקרוא במרווחים של שנה-שנתיים, כיוון שהם קשים לי, ואני זקוקה לזמן להתאושש, לאגור כוחות ואומץ בין אחד לשני. בינתיים, ב-23 שנותיי, הגעתי לקרוא את 'מישהו לרוץ אתו' (פעמיים), 'יש ילדים זיגזג' (פעמיים), 'חיוך הגדי' (פעמיים, ושתיהן מחוויות הקריאה הקשות ביותר שהיו לי מעולם), 'עיין ערך: אהבה' (הספר המדהים ביותר שקראתי מעודי, ועדיין מחכה שאעז קריאה שניה), ואת 'אשה בורחת מבשורה' סיימתי ממש היום. בקריאה של 'אשה בורחת מבשורה' ליוותה אותי סערת רגשות כמו בכל ספריך, אך עם זאת, ליוותה אותי, ברוב הדרך, גם צביטה קטנה של אכזבה. תחושה של "איפה דויד גרוסמן שלי?" ושל "זה חזק, אבל זה היה יכול, ואמור, וצריך, להיות הרבה יותר חזק". חסר לי הסיפור מנקודת המבט של אילן, וחסר לי הסיפור מנקודת המבט של אברם (היה קצת, אבל כל כך לא מספיק), אני רוצה לדעת גם אותם. חסרה לי גם היכולת שתמיד יש לך, לאפשר לי להבין את הדמויות טיפה יותר ממה שהן מבינות את עצמן. הספר הזה כאילו כבול לאורה, ליכולת ההבנה הספציפית שלה, ליכולת הראייה הספציפית שלה, ומה שמחוץ לספקטרום שלה, איננו. והסיפור של אילן, זה שמופיע לקראת הסוף, הקטע היחיד שמסופר במילים שלו, אפילו שגם הוא מסופר דרך אורה (אני נזהרת לא לגלות למי שעוד לא היה שם). כשהגעתי אליו הרגשתי מרומה. איך יכול להיות שלא ידעתי עליו קודם? זה הסיפור שמגדיר ומכריע את העתיד של שלושתם, זה הסיפור שצריך לקבל את אותו יחס כמו פרשת הפרה ב'יש ילדים זיגזג', או הפתעת יום הולדת 15 של שוש ב'חיוך הגדי'. הדבר הזה, שכל כך הרבה סובב סביבו, וכקוראת אני עוד לא מבינה, אבל יודעת שהוא מחכה לי שם מעבר לפינה, עד שמגיע הזמן הנכון שלו להיות מסופר במפורש. זו כמובן דעה של קוראת אחת, ואני אפילו לא יודעת אם תקרא אותה, אבל זו דעתי, ולא מצאתי מקום יותר טוב להביע אותה.
    נילי אמיר-סגל: דויד היקר, זה עתה סיימתי לקרוא את הרומן 'אשה בורחת מבשורה'. כאשר שוחחתי עימך בבית ביאליק עם השקת הספר, חתמת עליו עבורי במלים: "בקרבת לב"... אודה על האמת: בתחילה היה לי מאוד קשה להתחבר לספר. אני, כאם שכולה שאיבדה את בנה בתאונת דרכים, זמן לא מבוטל אחרי שרותו הצבאי ב"גבעתי", יודעת היטב מה הפירוש של "לברוח מבשורה". הספר לאט לאט כבש אותי בתאורי ארץ ישראל היפה והדמויות הנקרות בדרכם המפותלת מכל הבחינות של אורה ואברם. תודה לך על שהעשרת את עולמי ונתת לכאב לפרוץ ולבוא לידי ביטוי דרך הגיבורה שלך וגם דרך הדמויות האחרות. אולי כמי כחוותה את כאב השכול יכולתי לחוש את אורה דרך עורקיי ולבי שלי וכן להזדהות עימה ועם הכאב העצום שלה. הייתי מאוד נרגשת עם סיום הקריאה. ושוב תודה. ממני, נילי אמיר-סגל.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה