שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    רק שנינו / אלחנן ניר

    פתיחת הספר:



    שבוע תמים חיכה הגוף השבור של יונתן לתנועות הארוכות של יום שני אחר־הצהריים, לנשימות המתמסרות, לכיפופים המדויקים. הוא הוריד את הכיפה, גילגל אותה לגליל מוארך, זרק אליה מבט קצר ומהוסס ותר אחר מקום נקי להניח אותה. אַחַר הוריד את משקפיו (אוּף, לא הגיע הזמן לעשות ניתוח לייזר ולהיפטר מהם? חצתה אותו לרגע נזיפה עצמית) והשחיל אותם במיומנות לתוך גליל הכיפה, פשט את החולצה הארוכה, את ציצית הכותנה הלבנה ואת מכנסי הג'ינס הלוחצים, ולבש במקומם את מכנסי הטריינינג. אמצע חודש כסלו, חנוכה קרוב מתמיד, והשמש המשיכה ללהוט במרכז השמיים, חסמה בגופה כמו במתכוון כל טיפת מים קטנה, מנעה בכוח גשם מן הארץ המבוקעת.

     

    שי הפריח מעליהם מלים אטיות, הגה כל מלה לעצמה, כמו לא ממתינה אחריה מלה נוספת, הצוֹפֶפת ודוחקת בה: "עכשיו נזרים אל כל האיברים נשימות רכות וחומלות, נעביר אותן על כל איבר ואיבר, נתייחס לכל אחד מהאיברים שלנו כמו אל בן יחיד. אין עוד מלבדו. כעת נגיע עד לגולגולת: אוויר נקי נכנס דרך האף ועולה למעלה, מיתמֵר ומתערסל סביב המוח, עוטף את כל הנוֹירוֹנים, מְטאטא ברכּוּת את כל המשקעים השחורים שהצטברו על הדפנות. זה האבק והמוך של התודעה שלכם, יש שם כל־כך הרבה לכלוך, כעס וטינה, שכבות שלמות של רעל מצטברות ונחות להן שם, שכבות־שכבות של אנוכיות ויוהרה, שמסתירות מכם את העיקר. ננשום את כל האוויר הזה אל נקודת השיא ונכלא אותו שם. ועכשיו, בנשיפה אחת חזקה – ולא להתבייש לעשות את זה בקול רם – נוציא יחד את כל האוויר החוצה".

     

    פוּוּוּ.

     

    שי נשף את האוויר שבתוכו בהתרגשות קולנית, וטילטל את ראשו, ואישוניו התרוצצו בשובבות מצד לצד, ויונתן נשף בעקבותיו את כל הרעלים בפוּוּוּ שהתאמץ לצמוח. הוא ניסה להירגע, ניסה להגיע לנקודה השלֵווה והבטוחה, אבל הבין שלמרות כל המאמץ הוא אינו מצליח, ולא משום שאין שֶׁקט, או כי המורה לא טוב, אלא בגלל החרדה. החרדה מן היחד שלו ושל אָליסה שהולך ומתפרק, ממש חתיכה אחרי חתיכה נופלת מהקיר, בדיוק כמו בדירת השיכון הישנה והמתקלפת שבה הם גרים בשכירות.

     

    הוא בא לכאן כדי לתת לעצמו קצת שקט מכל הרְעיעוּת הזאת, קצת אוויר מהאהבה הטוטאלית לאשה שגילתה לו את החיים מחדש, חשפה לו את התשוקה ואת קסם הנורמליוּת, ולָמה הוא נסוג ממנה עכשיו, למה הוא רק רוצה לברוח, לברוח.

     

    דווקא עכשיו, כשהם מותרים זה לזה לפי ההלכה. תשעה חודשים, ארבעים שבועות, מאתיים־ושבעים ימים תמימים הם יכולים להיות לגמרי יחד, גוף אחד של שני כרובים המראים את חיבתם ההדדית בבית־המקדש הקטן והפרטי שלהם. ובית־המקדש שלהם כבר אינו הבית הראשון, שנחרב להם בדיוק לפני שנה וארבעה חודשים, בחודש אב תש"ע, בהפלה, אלא בית־המקדש השני, שהם החלו עכשיו לבנותו מלמטה, עם התחלת ההיריון השני שלהם. ולמה בבית הזה כבר אין נסים?

     

    ליונתן לא היה קל להגיע ל"מרכז עֶפרון" בעמק המצלבה. הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי שלה – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה. ואף שהכללים נשמרים כאן כולם היטב, ואין שום חשש להתערבבות, חלילה, בין גברים לנשים, אף־על־פי־כן מתנגדים לכך רוב־רובם של הרבנים בכל הזדמנות, ומזכירים בתשובותיהם שהעבודה הזרה של המזרח צפונה בדופנות היוגה, וכי מייסדי היוגה היו עובדי כוכבים ומזלות, שזִרְמַת סוסים זִרְמָתָם, לכן יש להתרחק ממנה בכל דרך. אין הקלות ואין פשרות. אין שום אפשרות להעלאת ניצוצות מן הטומאה הרצוצה של העבודה הזרה הזאת, הם מפטירים כנגד האוונגרד המזיע ומכופף עצמו לַדַעַת במלוא הלהט בכל יום שני אחר־הצהריים ב"מרכז עֶפרון".

     

    ואותה חתרנות – שמשלהבת ומתסיסה את כל המשתתפים ומושכת אותם הנה מכל הקצוות, מאברכי כולל הדיינוּת שבמושב אמציה בחבל לכיש ועד חקלאים עבי כפיים ומגדלי זרי־פרחים־לכבוד־שבת־קודש ממושבי בקעת הירדן המרוחקים – דווקא היא מרתיעה היום את יונתן ומעירה בו זרות ומיאוס דק.

     

    ודווקא הוא, שזנח את העתיד המבטיח שלו כלמדן המבריק של הישיבה, היורד לעומק סברותיהם של הראשונים כפי שאף־אחד בישיבה לא הצליח לעשות; דווקא הוא, שדרש אז בצעקה מראש הישיבה ההמום להביא סדנאות יוגה להפסקת־הצהריים בישיבה, וציטט שוב ושוב, ובעל־פה, את הפסקאות של הרב קוק מספר 'אורות' על הצורך לשוב אל הגוף ולחטב אותו; דווקא הוא הלך ונסוג לו לאחר הצבא. כאילו רק אז, שלוש שנים אחרי שעידו נפטר, הבין שהוא נפטר, והבין שלא נפטר כתוצאה מאיזו מכת טבע, אלא מישהו, כלומר דיין האמת, הרג אותו, ודי כבר עם המלה הסולידית והנינוחה לעילא הזאת – נפטר. הוא לא נפטר. הוא נהרג, משמע מישהו הרג אותו. ככה, סתם, בלי שום סיבה מתקבלת על הדעת. כי דחילק, למה להרוג ילד בן ארבע־עשרה. ומאז החל יונתן לסגת בעלבון אישי מן הגוף המכזב, ומן האלוהים המכזב, ומן החיים המכזבים ומן החברים המכזבים. נסיגה עצובה ומלאת חיבוטים. נותן לעששת הרפיון להשתלט עליו, לכבוש בו מעוז אחר מעוז ללא כל התנגדות. כמעט רוצה בכך.

     

    ---

    'רק שנינו', אלחנן ניר, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2017.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה