שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    ליל הנשים השָׁרות / לידיה ז'ורז'

    פתיחת הספר:



    במשך יומיים הצליפה הרוח בעצים שבכיכר הפרחים, הקרקע היתה זרועה עלים וזרדים, ועל המדרכות התגוללו חפצים שהיו מוסתרים לעד במעמקי שקיות פלסטיק ושבו והתגלו בפעם האחרונה. אבל הבוקר ירדה עובדת הניקיון מהמשאית, מצוידת במטאטא ארוך, וטיאטאה אל תוך עגלת אשפה מפח כל מה שהיה בדרכה. ברגע שחלפנו זו על־פני זו, שמעתי את צליל צעדיה שהציע הסבר לָעולם – שִׁכחה, שִׁכחה.

     

    בכל אופן, זה אינו הכלל היחיד אשר מנחה אותנו. לפני כשלושה חודשים ישבתי באחד המעברים בְּאולם אשר זה עתה הסתיים בו שידור של מופע קיץ ארוך, ואיש לבוש לבן עופף לקראתי בזרועות פתוחות  "את זוכרת אותי?" שאל. התחבקנו. גופו היה כה קל, עד שבלי משים התחלנו לרקוד, והקלילות הזאת התבלטה עד כדי כך שהמצלמות התמקדו בנו ונעצו בנו עין זערורית גדולה, פעם בגבי פעם בגבו, בעודנו מסתחררים. הכל התרחש באופן סימולטני, וכמה אנשים קראו סביבנו  "תסתכלו, תסתכלו! תראו איך ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה רוקד עם סוֹלאנְז' דְה מאטוּש..." ושורה דקה של אותיות, שהסתמכה על דבריהם, גלשה על צלליותינו שהוקרנו על המסך. האיש קל המשקל שב ושאל  "את זוכרת אותי?" ואז ניגשה אלינו ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, גיבורת הערב, וקראה  "נפלא, כל־כך נפלא, כל האנשים האלה לא ישכחו אתכם לעולם. כמה שאתם יפים, כל־כך יפים! אל תעצרו בבקשה. תראו איך ההפקה מרעיפה עליכם ים של כוכבים..." וז'יזֶלָה בָּאטישטָה פרשָׁה ממרכז הסיפור של אותו ערב, סיפור שהיא ורק היא היתה אמורה לככב בו, פתחה את זרועותיה ואמרה באדיבות ובהתפעלות  "אלוהים אדירים! איזה זיכרון יפה יהיה לנו..." ורבים מחאו לנו כפיים. אבל אנחנו הסתחררנו אדישים לניצוצות שהוקרנו על בגדינו, כי ידענו שאנחנו חוגגים מפגש במסגרת אימפריית הרגע, לאחר עשרים־ואחת שנה שבמהלכן למעשה לא נפגשנו.

     

    אז מה לעשות בזיכרון הפרטי שלנו נוכח הקהל הזה? לאן נלך כדי לשחזר את הימים שהפרידו בינינו? ברגע ההוא, בניגוד למלים שהתרוצצו סביבנו, לא החשבנו את הנימה החגיגית שהסובבים אותנו ייחסו לפגישתנו. שום דבר לא הצדיק את הפיכתנו למרכז תשומת־הלב. זה היה סתם ליל קיץ, הסצנה שהשתתפנו בה היתה חלק מתוכנית אחת מני רבות, תחרות קיצית הבונה על השפעת השידור החי, שיכְרון הבלתי־צפוי המשתלט על הנסיבות, וזה עתה, מחוץ לבמה, רק שאל אחד המשתתפים את אחת המסייעות  "את זוכרת אותי?" ובמקרה שני אלה היינו אנחנו, סוֹלאנְז' דְה מאטוּש וז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה. האם יכלה להיות סיבה מיוחדת לכך שהקהל יתעניין בצעדינו? כמו רבים אחרים רק רקדנו בין השורה הראשונה לבמה.

     

    וכך, כשכבו האורות העזים יותר, יצאנו החוצה כמו השאר, אל המדרכה הרחבה שהיתה צרה מלהכיל את המון האנשים שעמד עליה, ושנינו נפרדנו לכמה רגעים, ובפרק הזמן הקצר הזה נטשה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה את הקבוצה שלה והתקדמה לקראתי. דאגתה היתה כנה. היא אחזה את כפות ידי ועיניה טרפו את פני, "סוֹלאנְז', את בסדר?" הבטחתי לה שכן, שאני בסדר, אבל ז'יזֶלָה לא האמינה לי. עיניה הוסיפו לטרוף אותי  "אל תשקרי. ראית יפה מאוד באיזה מצב הטיפוס הזה הופיע לנו. תשמעי, סוֹלאנְז', אני נשבעת שלא אני הזמנתי אותו, זאת ההפקה. ולא בגללי הוא בא, הוא בא בגללֵך. את לא מאמינה? תשאלי את פֶרנאנְדוּ סאנטוּש..."

     

    "פֶרנאנְדוּ! בוא הנה בבקשה, ספר מה אמר לך לוּסֶנָה כשהתקשרת אליו לאמסטרדם. סַפֵּר, סַפֵּר, חביבי..."

     

    והמפיק, ממשש ושב וממשש את המפתחות בכיסו, פתח ואמר  "זה נכון, ז'יזֶלָה, בכל פעם שלוּסֶנָה ניגש לטלפון הסברתי לו שהמתחרָה היא מִימִי, אבל הוא רק שאל על סוֹלאנְז', רצה לדעת אם לסוֹלאנְז' יהיה איזה תפקיד במופע, אם היא תשיר, תרקוד, תדבר. בקיצור, אני כל הזמן אמרתי שלא, שהמוזמנת היא ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, מִימִי, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא שומע..." והאיש הקרוי פֶרנאנְדוּ טילטל את המפתחות, ואף שנחפז מאוד להגיע למכונית שהחנה בחניון התת־קרקעי בשדרה, הוסיף ואמר  "ערב אדיר, הצלחה אדירה! בהחלט היית ראויה לניצחון הזה, ז'יזֶלָה, בהחלט היית ראויה לו. זה היה ערב פיצוץ. כבר הרבה זמן לא היה סיום כזה לערב. רק שהניצחון שלך בא גם בזכות הקטע של לוּסֶנָה. הרעיון להזמין אותו היה שלי, אבל אני מודה שלא ידעתי מכלום. מי היה יכול לנחש שהוא במצב כזה? מי היה יכול? צירוף מקרים אדיר, הצלחה אדירה..."

     

    המלים שהגה המפיק בקעו מהירוֹת ומַבהירוֹת, והיה נדמה לי שהן חגות סביבי במהירות האור. על המדרכה עמדה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה לבושה כקלֵאופטרה, כאילו היא עדיין על הבמה. ברגע זה כבר נסוגה שתי פסיעות, כבר התכוננה לפנות לאחור, ואני חיכיתי שהיא תסיק מסקנה. זו תהיה קולעת, כמו תמיד. וכך היה. ז'יזֶלָה לחצה את ידי, מילמלה מלים בלחש, ולפי כמה מהן היה ניתן לקלוט את המשמעות  "לא אמרתי לך? הכל התרחש מאחורי גבי. איך יכולתי לדעת? רק רציתי שתראי שלא היה לי שום קשר לעניין הזה. הוא בא מרצונו החופשי, ומפני שהרעיון עלה על דעתו של מישהו אחר, לא מפני שאני הזמנתי אותו..."

     

    וכאילו היא מסיימת לערוך מסמך שהיא מצהירה בו על חפותה ומטביעה בתחתיתו את חתימתה ואת התאריך, עפה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, המָאֶסְטְרָה לשעבר, הנוּמֶרוֹ אוּנוֹ של הלהקה שלנו, אל עבר החבורה הרעשנית שחיכתה לה בפתח אולם המופעים. ובתוך כך הניף ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה את ידו מעבר לכביש כדי לעצור מונית. לידו עמדו שני גברים לבושים באוֹרצֵל, והיה נדמה לי כי בעיצומו של ליל יולי לוהט שלא זכור כמוהו שואלים אותי השלושה  "את זוכרת אותי?"

     

    רצתי לעברם, נכנסתי למונית והצטנפתי במושב האחורי, ליד ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה, בתחושה ודאית שאם כבר חדרנו בלי כוונה לממלכה של אימפריית הרגע, מוטב שנישאר בה. וָלא  ברגע שנצא מעולמה הערטילאי וניסחף בַּטבעיות של השעות יסתכם הכל בגלישה אטית לעבר הריצוף הרדוד ברחוב, גלישה במערבולת של עלים, זרדים, פיסות נייר עם חצאי משפטים, קליפות תפוזים, תצלומים קרועים, ושנינו בתוך מונית, מוקפים אנשים זרים, כמו תמיד, כעבור עשרים־ואחת שנה.

     

    ---

    'ליל הנשים השָׁרות', לידיה ז'ורז', מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2017.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה