שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    "רציתי שהקורא ייחטף, ייזרק ללא רחמים לסביבה זרה"



    כל הטורים האישיים >>>



    חיפוש טורים 

    טוני מוריסון

    מאנגלית: יואב רוזן

     

    בהקדמה למהדורת 2004 של 'חֶמדַת' סיפרה טוני מוריסון על הנסיבות שהובילו אותה לכתיבת הרומאן. אנו מביאים כאן את דבריה לקראת צאת התרגום המחודש של הספר (ינואר 2019).



     

     

    ב-1983 איבדתי את מקום העבודה שלי – או עזבתי אותו. כך או אחרת, או שתי האפשרויות גם יחד. בכל מקרה, עבדתי במשרה חלקית לאורך תקופה, והגעתי לבית ההוצאה יום אחד בשבוע בשביל סבבי התכתבויות-טלפונים-פגישות שהיו חלק מהעבודה; כתבי-יד ערכתי בבית.

     

    עזיבה היתה רעיון טוב משתי סיבות. האחת, כתבתי ארבעה רומנים והיה נדמה שברור לכולם שהכתיבה היא העבודה העיקרית שלי. השאלה בדבר סדרי העדיפויות – איך אַת יכולה לערוך ולכתוב בעת ובעונה אחת – נראתה לי מוזרה ובו-זמנית צפויה; היא נשמעה כמו "איך אַת יכולה ללמד וגם ליצור?" "איך צייֶרֶת או פסֶּלֶת או שחקנית יכולות לעשות את העבודה שלהן ולהדריך אחרים?" אבל עבור רבים, השילוב הזה של עריכה-כתיבה טמן סתירה.

             

    הסיבה השנייה היתה חד-משמעית יותר. הספרים שערכתי לא גרפו הון תועפות, אפילו כשהמילה "הון" לא הובנה כפי שהיא מובנת היום. הרשימה שלי היתה מרהיבה בעיניי: כותבים בעלי כישרון שערורייתי (טוני קֵייד בַּמְבֶּרָה, ג'וּן ג'וֹרדן, גֵייל ג'וֹנס, לוּסִיל קְלִיפְטוֹן, הנרי דוּמָא, לִיאון פוֹרֶסְט); מלומדים בעלי רעיונות מקוריים שחקרו קרוב-לשדה ('פַנְשֵׁן' לוויליאם הינטוֹן, 'הם הגיעו לפני קולומבוס' לאיווַן וַאן סֶרְטִימה, 'צדק סקסיסטי' לקארן דֶקְרוֹאוּ, 'המערב ושאר העולם' לצִ'ינְווֵייזוּ); אישי ציבור להוטים ליישר את ההדורים (אנג'לה דייוויס, מוחמד עלי, היוּאי ניוטון). וכשעלה בדעתי ספר שחשבתי שצריך שיהיה, מצאתי מי שיכתוב אותו. ההתלהבות שלי, שאותה חלקו אחדים, צוּננה בידי אחרים, ששיקפו את האדישות שהציגו נתוני המכירות. ייתכן שאני טועה בעניין, אבל גם בשנות השבעים המאוחרות, חתימה על חוזים עם מחברים ש"מוֹכְרים" נחשבה יותר מעריכה של כתבי-יד או תמיכה בסופרים מתחילים או מַקְשישים לאורך הקריירה שלהם. דַי לומר ששיכנעתי את עצמי שהגיע הזמן לחיות כמו כותבת שהתבגרה: על כספי התמלוגים וּמִכתיבה בלבד. אני לא יודעת מאיזו חוברת מצוירת שלפתי את הרעיון הזה, אבל אחזתי בו.

             

    כמה ימים אחרי היום האחרון שלי בעבודה, ישבתי בקִדמת הבית על גדות המזח שנפרשׂ אל נהר ההדסון, והתחלתי לחוש עצבנות בִּמקום הרוגע שציפיתי לו. עברתי על רשימת הבעיות הרגילות ולא מצאתי שום דבר חדש או דוחק במיוחד. לא יכולתי לתפוש מה היה מטריד ובלתי צפוי כל-כך כשצפיתי בנהר השלֵו, ביום כה מושלם. לא היתה לי כל תכנית-פעולה בהיכון, ולא יכולתי לשמוע את הטלפון גם אם צלצל. את הולֶם לבי, לעומת זאת, שמעתי בוטש כמו סיח צעיר. נכנסתי בחזרה לתוך הבית כדי לבחון את הדאגה הזו, אולי חרדה אפילו. ידעתי מהו פחד; זה היה שונה. ואז היכה בי: הייתי שמחה, חופשייה באופן שלא ידעתי קודם לכן מעולם. זו היתה תחושה משונה ביותר. לא התלהבות, לא סיפוק, גם לא שובע מרוב הנאה או תחושת הישג. עונג טהור. ציפייה פִּרחחית מלוּוה בוודאוּת. נכנסת חֶמדַת.

     

     

             

     

    עכשיו אני חושבת שההלם שבשחרור הוא שמשך את מחשבותיי אל המובן האפשרי של  "חופש" עבור נשים. בשנות השמונים, הדיון הזה עוד התנהל: שכר שווה, טיפול שווה, גישה למקצועות, להשכלה... ובחירה ללא סטיגמה. להתחתן או לא. להביא ילדים או לא. המחשבות הללו הובילו אותי באופן בלתי נמנע לַהיסטוריה השונה של נשים שחורות במדינה הזו – היסטוריה שבה נישואים נתקלו במִכשלות, או שהיו בלתי אפשריים או בלתי חוקיים; שבה הוֹלָדת ילדים היתה פעולה נדרשת, אבל "להחזיק" בהם, להיות אחראית להם – להיות, במילים אחרות, ההורה שלהם – לא בא בחשבון, בדיוק כמו החירות עצמה. עמידה על זכותך להורוּת, תחת תנאים הזרים להיגיון של העבדוּת הממוסדת, היתה עניין פלילי.

     

    הרעיון היה מְמַסְמֵר; אבל היריעה הציפה אותי. זימוּנן של דמויות, שיוכלו לגלם את האינטלקט ואת הפראוּת שהיגיון כזה עשוי לעורר, התברר כמצוי מעֵבר לגבולות הדימיון שלי; עד שנזכרתי באחד הספרים שהוצאתי לאור בזמן שעוד היתה לי עבודה. גזיר עיתון שנכלל בין דפי 'הספר השחור' תִמצת את סיפורה של מרגרט גארנֶר, אֵם צעירה שנמלטה מעבדוּת ונעצרה לאחר שהרגה את אחד מילדיה (וניסתה להרוג את האחרים) בִּמקום להניח להם להילקח שוב לאחוזת-המטעים של אדונם. גארנר הפכה לשיחת היום במאבק נגד חקיקת החוק לעבדים בורחים, שחייב את השבתם של הנמלטים לידי בעליהם. תשומת לבם של המתנגדים לעבדוּת, כמו גם של העיתונים, נתפסה בשפיותה של גארנר ובחוסר נכונותה להביע חרטה. אין ספק שהיתה חדורת מטרה, ומדבריה עלו אינטלקט, פראוּת והנכונוּת לסכן הכול למען מה שהיה בעבורה הכורח בחֵירות.

     

    מרגרט גארנר מרתקת כדמות היסטורית, אבל למְחברת רומנים – גם מגבילה. מעט מדי ממרחב הדימיון מצוי שם למטרותיי. אם-כן, אֶבְדֶּה את מחשבותיה, אשתמש בהן תחת הֶקשר היסטורי – הנכון בתמצית אבל לא עוּבדתי במובנו החמוּר – כדי לחבר בין ההיסטוריה שלה לסוגיות בנות הזמן הנוגעות לחירות, לאחריות ול"מקומן" של נשים. הגיבורה תייצג את הקבלה הבלתי-מתנצלת של אשמה ואֵימה; היא תישא בהשלכות של בחירה ברצח-תינוקות; היא תתבע את חירותה-שלה. המחוזות הללו, של העבדוּת, היו מצמיתים וחסרי-מוצא. כדי להזמין קוראים (ואת עצמי) לנוף המבחיל הזה (נוף נחבא, אבל לא לגמרי; קבור בכוונת מכוון, אבל לא נשכח) היה עליי להקים אוהל באמצע בית קברות המאוכלס ברוחות רפאים קולניות במיוחד.

     

     

     

     

    ישבתי על המרפסת, נעתי בכיסא הנדנדה, התבוננתי באבנים הענקיות שנערמו זו על גבי זו וספגו מדי פעם את חבטת האגרוף של המים. מעל האבנים, שביל החוצה מדשאה נקטע באחת בגָּזִיבּוֹ עשוי עץ קשיח שהוקם בצֵל מקבץ של עצים.

     

    היא הגיחה מן המים, טיפסה על הסלעים ונשענה כנגד הגָּזִיבּוֹ. כובע יפה.

     

    היא היתה שם מן ההתחלה, ופרט לי, כולן (כל הדמויות) ידעו זאת – משפט שהפך מאוחר יותר ל"הנשים של הבית ידעו זאת". הדמות המרכזית ביותר לסיפור העלילה תצטרך להיות היא, הנרצחת, לא הרוצחת, זו שאיבדה הכול מבלי שתהיה לה מילה או דריסת-רגל בדבר. היא לא תוכל להמתין בחוץ לאורך זמן; היא תהיה חייבת להיכנס אל תוך הבית. בית אמיתי, לא בקתה. בית עם כתובת, בית שהתגוררו בו עבדים-לשעבר ברשות עצמם. לא תהיה כל מבואה לבית הזה, כפי שלא תהיה כל אקספוזיציה לרומן. רציתי שהקורא ייחטף, ייזרק ללא רחמים לסביבה זרה, כצעד ראשון אל תוך חוויה משותפת עם אוכלוסיית הספר – בדיוק כפי שהדמויות נחטפו ממקום אחד למשנהו, מכל מקום לכל מקום אחר, ללא הכנה וללא הגנה.

     

    היה חשוב לתת שֵׁם לבית, אבל לא כפי ש'נווה-חסד' או אחוזות-מטעים אחרות קיבלו את שמן. הבית לא ישא שמות-תואר שירמזו על חמימוּת או על פאר, או יניחו את קיומו של עבר אריסטוקרטי כלשהו, מוּמצא-בְּרגע. רק מִספר ישמש לזיהוי הבית ובו-בזמן יפריד אותו מהרחוב או מהעיר, יסמן את נִבדלותו מבתיהם של שחורים אחרים בשכונה; יאפשר לו לרמוז לתחושת העליונוּת והגאווה שיכלו לחוש עבדים-לשעבר כשברשותם כתובת משלהם. עם זאת, הוא יהיה בית שיש לו, מילולית, אישיוּת משלו; מה שאנו מכנים "בית רדוּף", כזה שאישיוּתו זדונית.

     

    בניסיוני להפוך את חוויית העבדוּת לאינטימית, קיוויתי שהתחושה שהדברים נמצאים תחת שליטה ובה-בעת יוצאים משליטה תהיה משכנעת מקצה אל קצה; שהסדר והשקט של חיי היום-יום יופרעו באלימות על ידי תובעניוּתם של המתים; שרצונו הנואש של הזיכרון להישאר חי יתייצב ויאיים על מאמץ-האדירים לשכוח. כדי למסור את העבדוּת כחוויה אישית, השפה חייבת לזוז הצידה.

     

    אני מחזיקה ברגע ההוא על המזח, בנהר המוליך-שולל, בהֶבזק המודעוּת כלפי האפשרות, בעיטת-הלב הקולנית, הבדידות, הסכנה. והנערה עם הכובע היפה. ואז המוקד.

     

      
     
    *

    פורסם ב-14.12.18


    האהבות של טוני מוריסון >>>    
        




































     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה