שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
שני גנים, יונה וולך

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    עובר ושב 3:
    אותלו ופרשת קצב: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה, משה לדור
    מנחם פרי

    במדור "עובר ושב" מגיב מנחם פרי מעת לעת על המתפרסם בתקשורת ועל תופעות בתרבות.

     

    חודשים רבים לאחר שהיועץ המשפטי, מני מזוז, סיפק לבית-המשפט העליון טקסט באורך של רומאן רחב-יריעה, שנועד לשכנע כי סיפור האונס שביצע לכאורה משה קצב כשהיה שר התיירות הוא סיפור גרוע, בעייתי וגבולי, נפלה בכל-זאת ההחלטה להגיש נגד קצב כתב-אישום רחב, דומה לכתב-האישום המקורי, שכולל את האישום באונס. ולא משום שנוסף משהו דרמטי, מכריע, ל"חומר הראיות". בכך מודים כולם. מה שהשתנה הוא 'הביקורת הספרותית':  הסיפור הגרוע חדל להיות גרוע בעיני 'המבקרים'. המספרת הלא-מהימנה החלה להיחשב מהימנה.

       
    רק מתי-מעט במערכת המשפטית מבינים שאף-פעם, בשום משפט, לא קיים איזשהו "חומר ראיות" נייטרלי, קודֵם לְסיפור, חף מסיפור ומפרספקטיבה סיפורית. הסברתי זאת בהרחבה במקום אחר. ובמקרה של קצב, הן סיפור האונס והן הסיפור הנגדי היו קיימים כבר בימי עסקת הטיעון, וכל אחד מהם הניב "חומר ראיות" משלו. במהלך כל פרשת קצב חצה היועץ המשפטי פעמיים את המתרס בין שני הסיפורים, כלומר החליף פעמיים את השיפוט הסיפורי שלו. אבל דמות המפתח בסוף הזיגזוג הזה היתה פרקליט המדינה, משה לדור, ועל כתפיו הרחבות הוטלו גם יחסי הציבור של ההחלטה.

       
    לדור לא היה מעורב בהסדר הטיעון, כי מונה לתפקידו רק אחר-כך. הוא הגיע לתיק כביכול בלי דעות קדומות, ונחשב לסמכות הפלילית העליונה בצוות שהכריע.

       
    תחילה גם לא היתה לו דעה מגובשת. "התיק בעייתי וגבולי", אמר. אבל בהמשך התעמק קודם-כל ב"חומר הראיות". בריאיון סיפר כי "ישב במשרדו שעות ארוכות וקרא את כל העדויות של א' (ממשרד התיירות)... לא התרגש כשהבחין בנקודות הבעייתיות. חיפש טענה עקבית", ונטייתו הסופית התגבשה כשפגש את א' פנים-אל-פנים, כדי לשמוע את סיפורה מפיה. הפגישה הממושכת עם א' היא ששיכנעה אותו.

       
    למעשה הפעיל כאן לדור שתי כשירויות סיפוריות. הוא קבע שהעלילה שמספרת א' היא סבירה עד טובה (דהיינו, שאינה הַעלָלָה), וגם קבע כי א' היא "מספר מהימן" (הוא "ביקש לשמוע איך א' מדברת, כיצד היא מתארת את מקרה האונס. היא רהוטה? חסרת ביטחון? לדור, בעל ותק רב בתחום הפלילי, יודע שלשפת הגוף ואופן הדיבור יש משקל חשוב בעדות, לא רק לגרסה"). אלה הן, כאמור, שתי קביעות נפרדות ובלתי-תלויות. עלילות מתקבלות-על-הדעת עלולות להיות מסופרות באופן מבולבל ולא רהוט; וההיפך נפוץ אפילו יותר: עלילות רעועות הנמסרות באופן רהוט. לעתים דווקא הרהיטות והביטחון, המתבטאים בשפת הגוף ובאופן הדיבור, אמורים לעורר חשד, בעוד שסיפור חזק ומשכנע יכול להימסר באופן "מגומגם". כדאי לאנשי המשפט לקרוא קצת ברנר, שמדגים זאת היטב. אך אצל לדור, כמקובל במקצועו, שתי הקביעות נצרפו לאחת: הרהיטות והביטחון של א' העידו על הסבירות של גרסתה.

       
    נקודת-הראות שאני מציג כאן אינה שייכת רק לתורת הסיפור (נרטולוגיה) או לפואטיקה של הסיפור, הנחקרים בחוגים לספרות באקדמיה, אלא היא מתייחסת לתופעה אנושית כללית. הנטייה לשמוע ולספר סיפורים היא אחד מעקרונות היסוד של החשיבה והקליטה האנושיות. ילדים מפתחים, מגיל צעיר ביותר, "כשירות סיפורית" כלשהי (בצד הכשירות הלשונית), שהיא היכולת להפיק סיפורים ובעיקר להבין סיפורים. כך הם יודעים, למשל, מתי הפסקנו את הסיפור לפני שהגענו לסופו. רבים מאיתנו יודעים אינטואיטיבית על סיפורים, ועל צורותיהם הבסיסיות, יותר ממה שהצליחו לנסח המתוחכמים שבחוקרי הסיפור. אנו מבינים את העולם ואת עצמנו באמצעות דגמים סיפוריים. למעשה סיפורים הם דרך מרכזית שלנו להבין דברים ולהעניק להם משמעות.

       
    אנו חושבים על חיינו במונחים של עקיבת אירועים שנועדה להוביל לאיזשהו מקום – ובכך אנו גם קובעים מה עיקר בהם ומה טפל. ואנו מבינים את ההיסטוריה ואת האקטואליה לא במונחיה של סיבתיות מדעית (היו א' ו-ב', ולפיכך בהכרח מתרחש ג'), אלא במונחים של סיפור סביר. אנחנו יכולים לספר איך נעשה ביבי ראש-ממשלה, או איך קמה המדינה – כרצף של אירועים שאיפשר באופן סביר את הבאים אחריהם – מבלי שיהיה בידינו שום מבנה של סיבתיות מדעית. יכולתנו לקבוע מהו סיפור סביר מתפתחת לאור ניסיוננו עם סיפורים, שקריאת ושמיעת סיפורים משחקת בו תפקיד מרכזי.

       
    לדור, שלעמדתו בפרשת קצב היה משקל מכריע, הפעיל איפוא את מיטב כשירותו הנרטיבית. אך בריאיון לדורית גבאי (מעריב, 13.3.09; גם הציטוטים לעיל הם מריאיון זה) מספק לדור למראיינת, בנוסף לשיפוטים הסיפוריים שלו, קצת פרטי צבע. וכאן אנו מגיעים לעיקר.

       
    אינני יודע מה חשב לדור כשסיפר לדורית גבאי את האנקדוטה הפותחת את הכתבה שלה, אבל הוא ודאי לא חשב כי היא מאירה באור אירוני עז את הכשירות הסיפורית שלו, שעליה הוא מסתמך בהמשך. וקרוב לוודאי שלא העלה על דעתו שאולי היא אפילו מבטאת רגשות אשם על החלטתו.

       
    אגב הריאיון על החלטתו בפרשת קצב – ובלי שום קשר גלוי לפרשה זו – מספר לדור למראיינת על אופרה אחרת, ועל סצנה שבה הרגיש רדוף וחיכה שהמשטרה תבוא לאסור אותו. האנקדוטה משעשעת, אבל למה לדור מספר אותה?

       
    הסצנה אירעה שנתיים קודם-לכן. משה לדור ישב עם אשתו בבית האופרה בקייב והביט בלי הרף לאחור, כי "חשש שעוד רגע ייכנסו השוטרים לאולם, יאזקו אותו ויובילו אותו לבית המעצר". זה קרה בהצגת האופרה 'אותלו' של ורדי (ליברית של בויטו, לפי שקספיר). בסוף המערכה השלישית, לאחר שאותלו התעלף עקב התקף זעם, ראה לדור כי הקהל מוחא כפיים לזמרים אשר יצאו לקוד את קידותיהם לפני המסך, כמקובל בסיומי מערכות באופרה. בשלב זה אותלו עדיין לא חנק את דסדמונה, וודאי שלא נעץ שום פגיון בגופו-שלו. אבל לדור סבר, בתמיכת רעייתו, שהאופרה כבר הסתיימה, ולא העלה על דעתו שיש מערכה נוספת. השניים קמו איפוא ועזבו את בית האופרה, ורק לאחר שהבחינו כי איש אינו יוצא עימם מן הבניין, הבינו שיש המשך לעלילה. אך כשביקשו לשוב פנימה – סירבה המאבטחת להכניסם. "לדור אחז באשתו, יחדיו עקפו את המאבטחת, ותפסו שוב את מקומם באולם". מכאן ואילך היה לדור "בטוח שהדרמה האמיתית תתחולל באולם, ברגע שהשוטרים ייכנסו".

       
    איננו חייבים לתמוה על פרקליט מדינה שאינו מכיר בקווים כלליים את עלילת 'אותלו' של שקספיר. כמשפטן בכיר הוא ודאי מתמצא היטב בעלילות אחרות. ספרות היתה אמורה להיות מרכיב בסיסי בהשכלתם של משפטנים, אך אינה כזאת, ואל לנו להלין על לדור, שחונך לפי המקובל. אבל גם בלי שנצפה ממנו להכיר את העלילה הקונקרטית של 'אותלו' – קשה להתעלם מן הסדקים בכשירות הנרטיבית שלו. אחרי כל המהומה שמתחוללת בשלוש המערכות של האופרה, אחרי האַריָה השטנית של יאגו – מי יחשוב שהכל יכול להיגמר סתם בהתעלפות של אותלו, שפשוט קיבל שבץ, ודסדמונה ניצלה. מי שחושב שכך יכולה להסתיים העלילה מפספס את קווי היסוד של הסיפור הטרגי. והנה לדור, שסומך על יכולתו לזהות סיפור טוב ("אמיתי" בעיניו), נכשל כישלון כה בולט בזיהוי סיום של עלילה. למעשה, הוא הפגין כשירות סיפורית פגומה פעמיים: בכך שלא חש שהעיקר בעלילת 'אותלו' טרם הוצג, ובכך שציפה להזמנת המשטרה בעלילת ההתפלחות-לאולם שלו, בעוד שלכל היותר היה יכול לצפות לאיזה סדרן בריון שיעיף אותו ואת רעייתו החוצה, ודאי לא באזיקים.

       
    מצד אחר – גם אם לדור הגזים-בכוונה את חששותיו מאזיקים בסיפורו לכתבת, לצורך הגדלת האפקט הקומי, בכל זאת ביטא כאן מידה גדולה של תחושת אשם על כך שכשל בהבנת הסיפור. ואני סבור כי שירבוב האנקדוטה הזאת לתוך ריאיון על כתב האישום נגד קצב מצביע על חוסר-הביטחון החבוי שלו-עצמו בדברים שהוא אומר למראיינת בביטחון רב בהמשך. כאילו הוא אומר לה בסמוי: גיבשתי דעה בתיק, לאחר שתחילה סברתי כי הוא "תיק בעייתי וגבולי" – אבל להווי-ידוע שהכשירות הסיפורית שלי מועדת לפעמים. לדור, אם-כן, הוא אדם ישר, ולפחות באופן לא מודע הוא ער למגבלותיו ומבקש מאיתנו להביאן בחשבון.

       
    והערה אישית לסיום: משה קצב היה בעיני כל השנים עסקן קטן שלא סבלתי, במיוחד מיום שתיחמונים מפלגתיים העלו אותו למשרת נשיא המדינה במקום שמעון פרס, הראוי ממנו. התנהלותו המליצית והריקה מתוכן, בהמשך, וה"שמועות" בתחום האישי, לא שיפרו את תדמיתו אצלי. אבל הרמיסה הברברית של חזקת החפות שלו, והנאום האינסופי והכפייתי שלו במסיבת העיתונאים לאחרונה, גרמו לי לראות אותו כדמות אנושית מיוסרת, ולהיזכר שסיפורו ראוי להקשבה.

    פורסם ב-6.4.09





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה