שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
שתי השוואות תרגומים

 



    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    מה הם עושים שם מול הטקסט?

    מנחם פרי

     


    מנחם פרי, עורך הספריה החדשה ומייסד הסדרה, פותח את מדור "טור אישי" ומציג את תפיסתו באשר לתפקיד העורך הספרותי.

    לא פעם נשמעת תהייה: מה כבר יש לערוך אצל כותבים מצוינים כמו יעקב שבתאי או חנוך לוין, א.ב. יהושע או דויד גרוסמן, יהודית הנדל או יהודית קציר? או בטקסטים של מתרגמים מן השורה הראשונה כמו מרים טבעון, רנה ליטוין, או הלית ישורון? מה בעצם עושה העורך הספרותי, מלבד ההחלטה אילו ספרים להוציא ואילו לא? גם בכתבות שנדפסות מדי פעם בעיתונות על עורכים ספרותיים ניכר בלבול גדול: אנשים שבעיסוקיהם יש רק מעט מן המשותף זוכים באותו תואר עצמו, "עורך ספרותי". מה הם עושים שם מול הטקסט?

       
    מה שנעלם מעיני קוראים רבים, ואף מעיני כמה וכמה מחברים שלא התנסו בעורך ממשי, וגרוע מכך – מעיניהם של כמה מן המתקראים "עורכים ספרותיים" – הוא שלרוב, פרט למקרים נדירים מאוד, טקסט ספרותי – אפילו כתב אותו סופר נפלא – יש לערוך. לא רק לשונית – לתקן לשון ותחביר, להתיר סרבולים שהתגנבו אל הכתיבה, לאתר מלים שחוזרות לעייפה ולהמירן באחרות, ועוד דברים מעין אלה, שעורך לשוני מיומן ומוכשר יוכל לעשותם באופן סביר או אפילו טוב; אלא גם – ובעיקר – ספרותית, כפי שעשו עורכים כביאליק, שלונסקי, פרישמן ואשר ברש בזמנם.

       

    שחקן המיטיב לגלם דמויות שונות

    ברוב הוצאות הספרים קיימת היום הפרדה בין העורך הספרותי לעורך הלשוני. העורך הספרותי מחליט על הוצאתו לאור של ספר, ובמקרה הטוב מלווה את שלבי הכתיבה האחרונים. יש עורכים שעבודתם עם הסופרים נעשית בעיקר בשלבי הכתיבה: הם קוראים טיוטות ומייעצים מה לפתח, כיצד להתקדם. זו ללא ספק תמיכה חשובה, בעיקר לסופרים בראשית דרכם, אבל היא אינה יכולה להחליף את העבודה על הטקסט עצמו, עבודת-המיקרו. העורכים-המלווים הללו מסיימים את תפקידם אחרי שהמחבר שיפר את הספר ברוח עצותיהם; הם מעבירים את כתב-היד לעורך הלשוני, שמגהץ את הלשון לעברית תקנית. מעניין מה היה קורה ללשונם של ברנר, פוגל, יעקב שבתאי ואפילו עגנון אילו היו נופלים לפרוצדורה כזאת. לא שאין מה לעשות בתחום העריכה הלשונית אצל טובי סופרינו – אבל רוב ההחלטות הלשוניות אמורות להיגזר מהחלטות ספרותיות, שהן מעבר לכוחו של העורך הלשוני המיומן, שהצטיין בלימודי עריכה לשונית. אם יש שגיאות לשון בוטות צריך כמובן לתקנן, אבל למעשה רוב העריכה של טקסט ספרותי צריכה לנבוע מהכרעות ספרותיות, ועל כן עבודתו של העורך ה"לשוני" – אם הוא מטפל אך ורק בלשון, ללא מודעות להיבטים הספרותיים של הטיפול שלו – עלולה אפילו להזיק.

        




    עריכת ספרות היא בין השאר פעולה פרשנית, הכרוכה גם בשיפוטי טעם. מי שאינו קורא ספרות רגיש ומעמיק, בעל טעם ובעל מיומנות מפותחת של אינטרפרטציה, אינו יכול לערוך ספרות כראוי. עליו להיות כזה כדי שיוכל להציע למשל לשנות את מבנה הספר, את סדר פרקיו; לעבור מגוף ראשון לגוף שלישי; להוריד או להעלות את משלב השפה; לתת לקורא רמזים או להרחיק ממנו אמירות מפורשות מדי; למחוק שורות דביקות, הגולשות לחוסר טעם, לפטפטת, לגוזמאות; להחליק צרימות; ולעתים ממש לשכתב פסקאות שמסיבה כלשהי לא צלחו תחת ידיו של המחבר וזקוקות למגעו של אדם פחות מעורב, אם כי מעורב-דיו, שמכיר היטב את קולו של המחבר ומבין לעומקו את הספר ואת מה שדרוש לו. חלק לא-מבוטל מעבודה העריכה הוא עבודת מחיקה. עריכה אין פירושה כתיבה מחדש בסגנונך-שלך, ברוחך, ואינה כפיית כל הספרים שאתה עורך למידתה של מיטת סדום כלשהי, בהתאם ל"כלליה" של קונצפציה מוכנה-מראש. העורך הטוב כמוהו כשחקן המיטיב לגלם דמויות שונות. בעת עריכת ספר הוא מטמיע כליל את סגנונו ואת אופני הסתכלותו של המחבר, עד שאלה מתגנבים אפילו לכתיבה אחרת שלו באותה עת – תופעה שתחלוף כשיעבור לסופר אחר. ואילו העורך הגרוע הוא שחקן בעל מניירות קבועות, שכל הדמויות שהוא מגלם נראות ונשמעות כדמות אחת. העורך הוא אפוא חקיין ושחקן – אך אינו מחבר; ועבודתו היא סוג של התמכרות והתאהבות זמניות, עד לספר הבא. אני רואה לעצמי הישג אם המחבר אינו יכול להבחין בין משפט שלי למשפט שלו, ועליו לחזור לכתב-היד המקורי כדי לראות "מי כתב את זה".

       

    הסופר הטוב, המתרגם הטוב, העורך הטוב

    האין הסופרים הטובים מי שעבודתם דורשת "פחות עריכה"? זו טעות נפוצה מאוד, אפילו בין סופרים מסוימים, שמתגאים ש"לא נגעו בטקסט" שלהם. יש מי שלא מרשים לערוך אותם, והקיצוניים מן הזן הזה יקדשו כל מלה שלהם ויסרבו בעיקשות אפילו להזזת פסיק. למעשה, ככל שהסופר גדול יותר, הוא מספק מצע טוב יותר לפעילותו של העורך – פעילות מתגמלת במיוחד, משום שהיא מניבה ספרות משמעותית. עריכה כמוה כליטוש יהלום. אם אין יהלום אין מה ללטש. סופרים גדולים גם מבינים מיד מה עשית כעורך – אין צורך להסביר להם – והם אף מוסיפים שיפורים משל עצמם, באותה רוח. ההבדל בין סופרים טובים לטובים-פחות מצוי בספר שיכול להתקבל לאחר שהטקסט שלהם יערך כראוי, כי גם המעולה שבעורכים לא יהפוך מוץ לשיבולת. עורך טוב יכול רק לזקק את המיטב מן החומר שקיבל. אם כתב-היד טוב, עבודת הזיקוק תניב ספר טוב. אומנם טקסט חלש עשוי להפוך לסביר בעבודה רבה של עורך, דבר שקורה פעמים רבות. אבל דווקא הסופרים הגדולים הם אלה שהטקסטים שלהם ראויים למיטב מאמצינו העריכתיים. אתן דוגמא מוכרת: לא מעט מקוראיו הרבים של 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, ספר חזק ומצוין לכל הדעות, יודעים שהספר היה נשכר אילו זכה להיערך. הוא היה יכול להגיח אל העולם כספר צלול יותר. חומריו וסגנונו רבי-העוצמה אפשרו לו לחדור אל הלבבות גם במצבו הקיים, אך אנו לא זכינו ל'סיפור על אהבה וחושך' האופטימלי, הגלום בתוך מאות עמודיו של הספר, וממתין לשווא להיחצב משם. ואני כותב זאת מתוך הערכה גדולה מאוד לספר.

       
    על שולחן העורך מונחת גם עבודה שאינה קשורה ישירות ל"ספרות", אך היא בעלת חשיבות עצומה בעריכת הספר: הקפדה על אחיזתו המוצקה והאמינה של הספר במציאות שאליה הוא מתייחס. איך בדיוק נראים המקומות שבהם מתרחשת סצנה? האם תוכניות הטלוויזיה שמסופר כי הגיבור צפה בהן – אכן שודרו בשנים שעליהן מסופר? האם הקפיטריה שהדמויות אוכלות בה בשבת באמת פתוחה בשבת? ואם לא – איך לא נשאיר את הגיבורים בצום ממושך? האם הגיבור שבתחילת הספר היה בן 23 יכול להיות בן 42 בהמשך הספר, לפי הרמזים על משך-הזמן שחלף? האם הדמות שהתרוממה מכסאה בעמוד מסוים איננה עומדת כבר מקודם? והאם היא חוזרת הביתה באותם בגדים שבהם יצאה? עורך הוא לפעמים נערת-תסריט ששומרת על עקביות. וגם כאן ההחלטות הן לעתים ספרותיות: לא הכל צריך להיות "ריאליסטי". אך גם ברומאן לא ריאליסטי צריך להיות איזשהו מצע מציאותי אמין. בנוף האפריקני לא יוכלו להסתובב חיות שאינן מצויות באפריקה אם אין לכך פונקציה ספרותית, ומי שהלכה לעבוד ב-1950 לא יכלה להשתכר שקלים מעטים, אלא רק לירות. מותר לסופר להמציא, אבל כשהיבטים של הספר מתייחסים למציאות אנושית קיימת – אסור לזייף ואסור לזלזל, כי מי שיבחין בצרימה יאבד את האמון בספר. ישנם סופרים שמדייקים יותר מאחרים בפרטים הללו, אך העורך חייב לספק בקרה נאותה ולבדוק אותם, אם לא את כולם אזי לפחות רבים מהם.

       
    ומה בנוגע לתרגום? הרי ברור ששליטתו של המתרגם המצוין בשפה שממנה תורגם הספר עולה על שליטתו של העורך. כיצד אפוא יוכל העורך לשפוט את מעשה התרגום ולתקנו? שהרי כאן, את התרגום אנו עורכים ולא את הטקסט המקורי (גם אם לפעמים היינו רוצים מאוד לעשות זאת). מה יוכל העורך לעשות שהמתרגם לא היטיב לעשותו בעצמו? זה כמובן תלוי במתרגם, אבל גם כאן, אף המעולים במתרגמים זקוקים במידה זו או אחרת לעורך, שיקרא את תרגומם מול המקור, משפט-אחר-משפט, עם מילונים פתוחים, ויבחין באותם מקומות שבהם הוחמצה משמעות, או נבחרה משמעות של מלה שהיא אומנם נכונה מילונית אך להקשר מתאימה דווקא אפשרות-תרגום אחרת (וכאן רלוונטית האינטרפרטציה), או סולף רעיון, או אבד סגנונו של המחבר, או התקבלה עברית שאינה עברית. תמיד יש מקומות כאלה, ולפעמים רבים מאוד, גם אם המתרגם הוא דובר ילידי ורהוט של שפת-המקור ובעל ניסיון רב בתרגום. למרבה הצער, מבקרי הספרות לא יטרחו להשוות בין המקור לתרגום (רובם ממילא אינם מסוגלים לכך, וגם לא משלמים להם מספיק כדי להקדיש לזה את זמנם), והקוראים – אם יקבלו טקסט "קולח" דיו (השבח החשוד לתרגומים בביקורות), ודאי שלא יבחינו בפערים בינו לבין המקור, שאינו נגיש להם. אבל אם אנחנו רוצים להגיש לקוראינו תרגומים שהם מופת של יופי ואמינות, חובה עלינו לעשות את העבודה הזו, שנותרת תמיד עלומה מעין. בפועל, ברוב הוצאות הספרים בארץ נערכים תרגומים ללא השוואה למקור. במקרים הטובים אכן מתקבל אותו תרגום קולח, כלומר מגוהץ, אך השוואתו למקור תפיק בדיחות למכביר.

       

    למי זה נחוץ

    יש ספרים שעריכתם נמשכת חודשיים תמימים של עבודה אינטנסיבית מאוד. אחרים דורשים רק שבועות אחדים. אבל לעולם לא שלושה ימים. עורכת-לשעבר מאחת ההוצאות הגדולות התגאתה פעם בעיתון כי היא "זריזה": ספר עומד על שולחנה לכל היותר שלושה ימים. על "זריזותה", שמשמעה שאיננה עושה כמעט דבר למען הספר, משלמים המחבר והקוראים. בהוצאות הספרים שלנו יש יותר מדי עורכים-שאינם-עורכים.

       
    בתחומים אחרים מתבטאת איכות העבודה במחיר ה"מוצר": חולצה של קום-איל-פו עולה הרבה יותר מחולצה של קסטרו או של זארה. הבדים שונים, התפירה באיכות אחרת, מידת ההשקעה בפרטים שונה ולכן גם מחיר הבגד שונה. ארוחה בארקדיה, המסעדה הירושלמית הנפלאה, יקרה הרבה יותר מארוחה בקפיטריה של גילמן באוניברסיטה. בספרות זה לא כך: יש מחיר מקובל לספר. מבחינה זו, זה פשוט "לא כלכלי" להשקיע בספר יותר מדי עבודה. נדמה כי ממילא רוב הקוראים לא יבחינו בהבדל, שהרי לא יוכלו להשוות בין הספר לכתב-היד המקורי, או לדמיין כיצד היה נראה הספר אילו היה נערך כראוי. על כן "חבל להשקיע". מנקודת-מבט עסקית, עריכת ספרים אחראית ומלאה היא אחד העיסוקים הפחות נחוצים להוצאת הספרים. אך היא נחוצה מאוד מנקודת-מבט תרבותית. קוראים שהורגלו בטקסטים משובחים יידעו לזהות ספר ערוך כהלכה – צלול, מלא דמיון, מדויק. והם יתרחקו מכל ה"כאילו", מן הספרים שכל דמיון בינם לבין ספרות ראויה לשמה הוא שגם הם אסופת דפים כרוכה בכריכה נאה. לכן זו גם אחריותן של ההוצאות להכשיר קוראים טובים. ניתן לומר כי במובן מסוים, הקוראים הפחות טובים משרתים יפה את ההוצאות הפחות טובות, כי הם מאפשרים להן להשקיע פחות, לתת מוצרים פחות טובים, ולקבל תמורתם אותו מחיר גבוה.

       
    עורכים גם בוחרים את הספרים שיראו אור בהוצאות הספרים, במקור ובתרגום. את זה עושים כל המתקראים "העורכים", גם אלה שאינם נוגעים בטקסט עצמו. יש מהם שמבקשים לקלוע לטעמם של קוראים רבים, "לייצר" את רב-המכר הבא, ואף מתהדרים ביכולתם לנחש את טעם הקוראים. קשה לזהות איזו "אמירה" כוללת בפעולתם. בתחום התרגום הם יבחרו לרוב ברב-המכר האחרון באחת מארצות המערב, מתוך הנחה שהספר צפוי להצליח גם בארץ. עורכים כאלה מבקשים למלא את הקופה של הוצאת הספרים, בלי מחשבה כוללת על דמותה של הספרות העברית העכשווית, על מה רצוי להכניס למחזור הדם שלה בתחום התרגום, ועל איך יש לתרגם היום לעברית. הם אוהבי-ספר, אבל אולי אין להם עמדה ברורה בענייני ספרות, ובעיקר, הצלחה מבחינתם היא רק הצלחה עסקית. ומן-הסתם, הנהלת ההוצאה מצפה מהם לספק "תוצאות", כלומר מכירות. העורך שאני רואה לנגד עיני הוא אדם בעל אמירה ובעל השקפה בתחום התרבות הספרותית. הוא מבקש לעצב את הקריאה לא פחות מאשר את הכתיבה. הוא כמובן רוצה שהספרים שערך יגיעו להמוני קוראים, גם משום שבכך הצליח להפוך את הקוראים לשותפים לערכיו הספרותיים, אבל הוא יהיה גאה לא פחות (ולפעמים יותר) על ספר מסוג ספריה של קלאריס ליספקטור, שנמכר רק ב-3000 עותקים. הוא אינו מנותק מן הצרכים הכלכליים של הוצאת ספרים, אך טעמו והאמירה הספרותית שלו הם מדריכיו העיקריים. והוא גם יודע שאפשריים טעמים אחרים ואמירות אחרות. תרבות היא דיאלוג (ומאבק) בין טעמים, בין אמירות. לכן דרושים לה עורכים בעלי רגישויות והעדפות מגוונות, שכל אחד מהם נאמן לדרכו ולהוט לשכנע אחרים בערכה ובעדיפותה.

       

    אי אפשר לערוך בלי לאהוב

    כבר שמעתי אמירות נוסח "פרי כותב לסופרים שלו את הספרים", כאילו שזיקוק מיטבו של כותב גוזל ממנו משהו. הרי ההיפך הוא הנכון: כעורך אתה מבקש להעניק משהו לסופרים שלך, להיות להם קורא קשוב, שיכיר את כל הניואנסים של סגנונם ויבין את ספרם טוב יותר מכל אדם אחר, ומתוך כך יוכל להתערב ולעשות בטקסט את מה שיקנה לו גיבוש וברק מרביים. העבודה עם הסופר נעשית תמיד בדיאלוג ובהסכמה, ושום פרט שהסופר מתנגד לו לא ייכנס לספר. זה דיאלוג נעים מאוד לסופרים, שיודעים כי מלבד חוקרי ספרות שאולי ספרם יעניין אותם, איש לא יקרא אותו באופן כה מעמיק ואמפתי. כאמור, אי אפשר לערוך ספר כראוי בלי לאהוב אותו, ולו בשעת העריכה, ובלי להתמסר לו בכל לב. בזכות ההתמסרות הזאת, והדיאלוג היצירתי, התברכה הספריה בסופרים (ובמתרגמים) נפלאים, שעומדים בפיתויי ממון שמציעות להם הוצאות אחרות חדשות-לבקרים, ודבקים בביתנו הספרותי. עליהם גאוותנו.


     

    פורסם ב-14.5.07

     



    חיפוש טורים 





    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    עדי: אני אאלץ לכתוב בשטחיות ובמהרה, ההיפך הגמור מכתיבתך, מנחם פרי, ואומר: וואו. פתחת בפניי דלת אל אופקים מחשבתיים אחרים. אני חושב שלא אוכל לקרוא עוד ספר בלי לחשוב על עבודת הזיקוק שלך ושל כמותך. תמשיכו במלאכת הקודש והאיכות.

    שירה: לדברי פרופ' פרי, "עריכת ספרות היא בין השאר פעולה פרשנית, הכרוכה גם בשיפוטי טעם. מי שאינו קורא ספרות רגיש ומעמיק, בעל טעם ובעל מיומנות מפותחת של אינטרפרטציה, אינו יכול לערוך ספרות כראוי". אינני יכולה שלא להסכים לכל מילה שנאמרה, אך בו זמנית עלי להביע פליאה נוכח עבודת הפרשנות התמוהה העולה מיצירתה של טוני מוריסון 'חמדת'. בגב הספר נכתב תקציר אשר לחלוטין משבש את מבנה היצירה, שכן כלולה בו אינפורמציה המופיעה לראשונה רק לקראת סוף החלק הראשון (לא אוכל לפרט כאן על מנת שלא לחבל בקריאה ראשונה של קוראים נוספים). למיטב הבנתי, לשיטתו של פרי (ושל חוקרי ספרות רבים) תופעה זו נוגדת באופן מובהק את "אפקט הראשונות" אשר עליו עמלה הסופרת, וזאת לאיזו מטרה? באמצעות תקציר זה מצליח פרי בכישרון רב לירות לעצמו ברגל. היה זה כאילו חישב בדעתו להיעמד באמצע אולם קולנוע ולזעוק את שם הרוצח בסרט העוסק בתעלומה בלשית.

    תגובת פרי: הטור שלי עוסק בעבודת העריכה הספרותית, ולא בעבודת כתיבת העטיפות האחוריות – זו ראויה לטור נפרד. ובכל זאת, בקצרה: הטקסטים שפרסמתי בעבר על גב הספר נועדו בעיקר לקריאתו של מי שהגיע לעמוד האחרון, וביקשו לשתף את הקוראים באופן שבו אני רואה את הספר. הם לא נועדו לקריאה מוקדמת ולקידום מכירות. היום אני נזהר לא להסגיר פרטים מן התוכן מעבר למה שמתגלה לקוראים ממילא בעמודים הראשונים. אם חיבלתי למישהו בהנאת הקריאה, אני מתנצל. יש לקוות שהעריכה שלי (ו'חמדת' הוא דוגמה לתרגום שהעריכה שלי בו היתה משמעותית) בכל זאת תרמה גם להנאתם של הקוראים.

    ענבל: ראשית, אני רוצה להודות לפרופ' פרי על מאמר מעניין מאד. שנית, שאלה אולי קצת חצופה – איך אדם שקרא את המאמר שכתבת ומרגיש שהדברים הכתובים בו היו ידועים לו באופן אינסטינקטיבי, גם אם לא בהכרח מסודרים כל כך, איך אדם כזה יכול להפוך לעורך ספרותי בעצמו?

    תגובת פרי: תודה, ענבל. השאלה לא חצופה. יש כיום מסגרות לימוד שונות ללימודי עריכה לשונית, שהיא כאמור רק היבט אחד של עבודת העריכה הספרותית. כדי להכשיר את עצמך לעריכה ספרותית חיוני בראש ובראשונה לקרוא הרבה ספרות עברית קלאסית, מברנר ועד פוגל, ממנדלי ועד יעקב שטיינברג. ובכלל, ספרות טובה של המאה העשרים. וחשוב גם ללמוד ספרות, בעיקר קורסים שעוסקים במרקם של הטקסט הספרותי, כדי לפתח מיומנות מספקת באינטרפרטציה ומודעות לתופעות ספרותיות ולמשמעותן. מעבר להכשרה האמורה, המרכיבים שבלעדיהם אי אפשר הם כישרון והרבה ניסיון מצטבר. אף אחד לא נולד עורך ואף אחד לא מתחיל כעורך מצוין.

    Yaniv: your article was interesting to read, and i admire your work during the years, but what happened to the "new library" in terms of translating the old classics? why can't we read in Israel more translations of Nabokov's great american classics, such as "Ada", or "Pale fire", and not only "Lolita"? or Cortazar's "Hopscotch"? those are just an example. i miss the days when Herman Broch, Boris Vian, Malcolm Lowry, Thomas Bernhard and others were regularly translated. are those days gone for good in the "new library"? i wonder what are the considerations now (on oppose to the past maybe) in choosing the books for translation/editing.

    תגובת פרי: אכתוב כאן בהזדמנות קרובה על שיקולי הבחירה בספרות מתורגמת ומן הקלאסיקה המודרנית. במשפט אחד אומר שהקלאסיקות חשובות גם לי, אף שבעיני קלאריס ליספקטור, נטליה גינצבורג, לידיה ז'ורז', סאראמאגו או אנה אנקוויסט לא נופלים מן המחברים שהזכרת. השיקולים בבחירת הספרים לא השתנו, אבל מן-הסתם טעמי והעדפותיי הספרותיות שונים היום מכפי שהיו לפני עשרים שנה. ואגב, מנאבוקוב הוצאנו יותר מ'לוליטה' (ואנו עובדים על שני ספרים נוספים), השנה הוצאנו מבחר יפה מסיפוריו של קורטאסר, ובתוכנית העבודה סיפורים של אדגר אלן פו. גם קלייסט יצא אצלנו בשנים האחרונות, ואנו כמובן ממשיכים במפעל פרוסט.

    שמואל מנדלוביץ': המאמר אכן מאיר נקודות שלא הייתי מודע להן ושאלות שסיקרנו אותי, בעיקר בנושא עריכת תרגום (אגב, איך העורך עורך תרגום של ספר בשפה זרה כמו פורטוגזית או רוסית?), אך האם בשם הדגשת חשיבותו של  תפקיד העורך (והצבעה על עבודת העריכה היסודית הנעשית בספרייה החדשה) היה צורך להתנסח בכזה זלזול בעורכים בהוצאות האחרות? מיני ביטויים כמו "כמה מן המתקראים 'עורכים ספרותיים'" או "בהוצאות הספרים שלנו יש יותר מדי עורכים-שאינם-עורכים" נראים בעיניי מתנשאים ופוגעים שלא לצורך. אחרי הכול, מדובר בקולגות, וודאי ניתן היה לבחור בניסוחים מעודנים יותר, הלא כן?

    תגובת פרי: בהוצאות אחרות יושבים עורכים כאלה ואחרים, חלקם אנשים שאני מכבד, אבל מעטים מאוד מהם תופסים את תפקיד העורך באופן שתיארתי. בעיני, מי שעיקר פעולתו מסתכם בבחירת הטקסטים ובעידוד הסופרים וכמעט אינו נוגע בטקסט עצמו – אינו "עורך ספרותי", גם אם הוא עושה את תפקידו בנאמנות ובטעם טוב. הוא פשוט עושה משהו אחר. לא ביקשתי להתנשא או לפגוע אלא להציג את תפיסתי על עריכת ספרות, והיא שונה מזו של מרבית המתקראים 'עורכים ספרותיים'.

    צאלה כץ: פרופ' פרי היקר, מעטים הם האנשים בעלי יכולת וניסיון עריכה כשלך. אני מרבה לשמוע את האמירה: "פרי כותב לסופרים שלו את הספרים" מאנשים היודעים על מה הם מדברים. הישגיך, הן בעולם הספרות והן בעולם האקדמיה, הם רבים מספור. כיצד מסתדר מעמדך הרם עם הדרישה מעורך להיחבא מאחורי הקלעים? כיצד אתה מצליח, כאשר כולם יראים מפניך, להיוותר "כינור שני", ללטש את היהלום במקום להיות היהלום עצמו?

    תגובת פרי: תודה על דברי ההערכה. אני מקווה שאינני מעורר יראה, ומתעקש שאינני כותב לסופרים שלי את ספריהם אלא רק עורך אותם. גם עריכה מעורבת ואינטנסיבית לא יכולה להפיק מן הטקסט את מה שאין בו. החומרים, הסגנון, הקול, הם תמיד של המחבר, ומה שאני מוסיף או משנה חייב לנבוע מתוך הטקסט שלו, ולהיות בסופו של דבר שלו, לא שלי. חלק גדול מן העריכה הוא בכלל עבודת מחיקה, ולא כתיבה. אין לי שאיפות בתחום הכתיבה הספרותית, ואולי זו הסיבה שאני לא מרגיש "כינור שני". נכון, זה תפקיד של "מאחורי הקלעים", אבל יש בו גם אמירה אישית ומקצועית משמעותית (בבחירת הספרים ובקביעת נורמות) והשפעה לא מבוטלת על חיי הספרות, ומבחינה זאת הוא לא תפקיד של שחקן-משנה. אני גם חוקר ספרות ובתחום הזה אני מתבטא בקולי-שלי.


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה