שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'

    אורלי קסטל-בלום

     

    בשנת 1996 נסעתי לשוודיה לקדם את יציאת הספר 'דולי סיטי' בשוודית. זה היה בחורף, באתי לחמישה ימים והייתי צריכה להתראיין לעיתונים רבים, ביניהם למקומון של שטוקהולם. כבר כשיצאתי מהמכונית בדרך למלון הבנתי שכל קונצפציית הבגדים שעלי, ואלה שבמזוודה (שהגיעה באיחור), לא נכונה. היה קור אימים, ולי היה מעיל עור שמתאים ליום חורף גשום וקר – אבל בישראל.

       
    עוד באותו ערב עלה לי החום לארבעים, ואת כל המסע עשיתי בעזרת כדורים שמורידים את החום וכאלה שמחזקים את המערכת החיסונית. העיתונאי של המקומון היה גבר בשנות הארבעים לחייו, והשיחה בלובי של המלון התחילה בדיאלוג על מזג-האוויר. הוא סיפר שהוא גר כשלושת-רבעי שעה נסיעה משטוקהולם, ושבאותו בוקר מדד את הטמפרטורה ליד ביתו בכפר: מינוס שבע-עשרה.

       
    "מינוס שבע-עשרה!" התפעלתי, והוספתי: "דיברתי עם ישראל קודם. עשרים-וחמש מעלות".
       
    "מתחת לאפס או מעל לאפס?" התעניין העיתונאי.

       
    "מעל", אמרתי במבוכה, "בטח שמעל. גם יש שמש, ואנשים מסתובבים ברחוב", הוספתי ותהיתי איזה מין עיתונאי זה, שלא יודע עובדה כל-כך אלמנטרית, שבישראל אין מצב שיהיו עשרים-וחמש מינוס. בכלל נעלבתי, איך אפשר לא לדעת פרט כה מהותי לָעולם? 
       
    הייתי בת שלושים-ושש, ועדיין חשבתי שישראל והמזרח-התיכון הם מרכז ההתעניינות של העולם. רק כעבור אחת-עשרה שנה, לפני שלושה חודשים, "סגרתי מעגל" עם המחשבה שיש אנשים שבקושי שמעו על ישראל ואינם יודעים עליה דבר. הייתי בבוסטון הקפואה. מסרתי לפקידת הבנק בת העשרים-ומשהו את כתובתי בישראל, הקפדתי לאיית את שם הרחוב, אבל כשהגעתי לעיר ולארץ, אמרתי מהר. היא עצרה אותי בתנועת יד וביקשה שאאיית "ישראל", ואאיית "תל-אביב".

       
    הפגישה עם העיתונאי השוודי הדשן, שלא יודע שאין מצב כזה של מינוס עשרים-וחמש בישראל, עירערה את הביטחון שלי, ואני חושבת שהכדורים לחיזוק המערכת החיסונית הפסיקו את פעולתם וחומי עלה. זה היה יום של מרתון ריאיונות. אחריו באה עיתונאית משבועון שהוא מעין 'לאשה' שלהם. בחורה בת שלושים, בעלת שיער בלונדיני חלק ארוך, ואמביציה שחוקה, שאלה אותי אם אסכים להצטלם לעיתון כשסכין קצבים מאונכת מתחת לסנטרי, החוד סמוך לעורי, וידי אוחזות בידית. זאת תהיה תמונה דרמטית, שבדיוק מתאימה לספר.

      
    חשבתי, מי רואה את העיתון הזה? אצטלם ונגמור עניין. התכוננתי לחזור על התשובות הרגילות לשאלות הרגילות שנשאלתי בעניין 'דולי סיטי', אבל העיתונאית הפתיעה:

    "Why did you write this book?"
    שאלה ותלתה בי זוג עיניים חומות שבילבלו אותי. ובכלל, הבלונד שלה היה צבוע.

    "Why?" 
      

    "Yes. Why?"

       
    השתתקתי. הייתי מזועזעת. השאלה למה כתבת ספר זה או אחר מעולם לא הוצגה לי על שום ספר. חשבתי שגם סופרים אחרים לא נשאלים
    Why,  אלא לכל היותר How.

       
    אני זוכרת שחשבתי שאני צריכה למצוא איזה משפט מוחץ, כדי לחמוק מתשובה ארוכה ורצינית, ואמרתי לה אַ-לה לוּ ריד:

    "Because I wanted to take a walk on the wild side".

       
    התשובה סיפקה אותה, ואני ניצלתי מן השאלה הקשה. עכשיו, כשיוצאת המהדורה החדשה, חמש-עשרה שנה אחרי ששיגרתי את הספר בישראל, אני מרגישה בשלה לענות על ה-
    Why.

     

    כשהייתי בת עשרים-וחמש היתה לי תינוקת, שהיום היא כבר ילדה גדולה, גמרה צבא והולכת ללמוד. לאחר הלידה שלה לא היה לי ולבעלי דאז היכן לגור, משום שמטעמים שלא אכנס אליהם, ובאופן שהשתיקה יפה לו, היינו צריכים לפנות דירה ברמת השרון שהיתה שייכת למשפחתו. כשאמא שלי ראתה שאין לנו איפה להיות עם התינוקת החדשה, שלחה אותנו לדירה בבת-ים, ליד הים, אשר היתה מיועדת לקרובי-המשפחה הצרפתים, שיהיה להם היכן להשתכן בקייצים, כשהם באים לבקר.

       
    הבית היה מרוהט, והכל היה סביר יחסית, אלא שלא היה שם טלפון ולי לא היתה מכונית וגם גרוש לא.

       
    ביום השני שכבה בתי על הספה, אחרי שנתתי לה דייסת קורנפלור מבקבוק, ופלטה את כל הדייסה על החיתול, כמנהג תינוקות, אלא שהתינוקת הזאת גם נשמה את הדייסה וחסמה את דרכי הנשימה שלה.

       
    והשנים שנות השמונים. משינה בדיוק יצאה עם השיר שלה "רכבת לילה לקהיר", וריטה הגיחה עם "אהובת הספן", ואני עוד כתבתי סיפורים לקובץ 'לא רחוק ממרכז העיר', שהוא הראשון שלי, ויצא שוב לפני חודשיים.

       
    הסתכלתי על הילדה, שלא השמיעה קול, ולא הבנתי עד כמה היא במצוקה. הרמתי אותה, דיברתי אליה, משהו לא נראה לי בסדר, אבל לא ידעתי מה. שבע דקות או יותר הסתובבתי בדירה וניסיתי להצחיק אותה, ניגנתי לה שירים באורגן שהיה שם, עם כל מיני מקצבים מתוכנתים, אבל היא המשיכה להעלות קצף משפתיה ומן האף.

       
    דפקתי אצל השכנה, שזירזה אותי: "רוצי לבית-חולים, היא נחנקת".

       
    רצתי לרחוב עם התינוקת ביד אחת, ובאחרת מנפנפת למכוניות חולפות.

       
    "לבית-חולים, לבית-חולים!" צעקתי. "לבית-חולים וולפסון!" זכרתי את שמו של בית-החולים המקומי.
       
    אחד אמר שהוא לא יודע איפה זה, שני איני זוכרת מה אמר, שלישי מי יודע אם היה, רביעי עצר. בחור בטנדר קטן, שאמר לי, בואי מהר.

       
    התיישבתי לידו עם הילדה בחיקי ואמרתי לו: סע מהר, בבקשה! והוא נסע כמו אמבולנס, האיש ההוא, והוריד אותי בכניסה למיון.

       
    רצתי פנימה למיון ילדים. רופאה קפצה עלי, לקחה ממני את התינוקת, אמרה לי, לכי להירשם בקבלה, וסגרה את הדלת.

       
    לא הלכתי להירשם. נשארתי לעמוד והקשבתי. עברו ארבעים שניות ואולי יותר עד ששמעתי את הילדה שלי בוכה. רק אז הלכתי לקבלה ונרשמתי, ואחר-כך נודע לי שקוראים למה שקרה לה
    "אספירציה". זה קורה אצל תינוקות, אצל אלה החיים.

       
    ברור שהאירוע הזה הוציא אותי משיווי-המשקל. גם ככה הייתי חסרת ביטחון, בגלל מותו של אבי לקראת סוף ההיריון. את רוב ההיריון עשיתי לידו במחלקה האונקולוגית באיכילוב, ובסוף החודש התשיעי שקלתי חמישים-ותשעה קילו, כולל התינוקת.

       
    אחרי שהוצאנו את הילדה מבית-החולים אמרתי לעצמי שכנראה משהו באינסטינקטים האימהיים שלי לוקה, ועלי לשים לב הרבה יותר. וככה התחיל מה שדולי מכנה  "סרטן האפשרויות". חרדות אימתניות בכל השתעלות וחום. התייצבות בבית-חולים ואצל כל-מיני רופאים כדי להיות בטוחה וגם כדי לקבל
    second opinion. החיים נפלו עלי בבת-אחת. נדרכתי לגמרי, ומאז, במשך שלוש שנים, הייתי מתוחה כפי שלא הייתי מעולם. היה סיוט. אלה היו שלוש השנים הקשות בחיי. שבע הדקות הללו, עד שבכלל קלטתי שהילדה שלי לא נושמת. הריצה ברחוב לעצור מישהו שיודע איך מגיעים לבית-חולים בעיר שהיתה לי זרה לחלוטין, הבדידות וכובד האחריות, הזמן שלקח לה לחזור לנשום מרגע שנכנסתי למיון ילדים. זאת רשימת התשובות לשאלה WHY. בשלוש השנים שאחרי המקרה הייתי בחשיכה מוחלטת וכל חיי היו קודש לאותה אחריות לשלומה של בתי.

       
    "זאת הדיכוטומיה שבין מות האב ללידת הבת", הייתי צריכה להגיד לעיתונאית השוודית.

       
    "זו התהום שנפלתי לתוכה במארס 86', אחרי שהבת שלי, בת השלושה חודשים, נחנקה מדייסה כשהראש שלי היה במקום אחר, אני לא יודעת איפה", הייתי צריכה לענות לעיתונאית השוודית חומת העיניים.

       
    רק אחרי שכתבתי את הספר, מנובמבר 90 עד סוף 91, פלטתי מתוכי את האימה הזאת, שקודם חסמה את דרכי הנשימה שלי, ויכולתי לחזור לאיזשהם "חיים רגילים".

     

     

    פורסם ב-19.8.07

    ספריה של אורלי קסטל-בלום בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    איריס: אורלי, תודה ששיתפת אותנו בחוויה מצמררת אך אנושית. מצופה מכולנו הנשים לדעת איך מגדלים ילדים, והגבול הדק בין האימה לחיים מזעזע את אמות  הסיפים. כל החלטה הכי שגרתית, כגון להשאיר ילד בבית לדקה, לשלוח אותו לחבר לבד, ובכלל לתת לו עצמאות, יכולה לעלות לו ולנו בחייו. כן, יקירתי, אימהוּת היא חוויה נדירה שכרוכה באימה ומבהירה לנו שוב-ושוב שהשליטה אינה בידנו, גם אם אנחנו נוטות לחשוב כך. למזלך וגם למזלנו ניחנת בכישרון שמאפשר לך לבטא את עצמך ואת כולנו באור שחושף את הנוחם, האימה והחמלה, ובעיקר מלמד את כולנו לאהוב את מה שיש.

    יפית: "זו הדיכוטומיה בין מות האב להולדת הבת", כתבת. כבר חצי שנה אני חיה את הדיכוטומיה. ורק עכשיו, אחרי שקראתי את דברייך, אני מבינה מדוע אני במעין לימבו מאז שהתחלתי לקרוא את ספרך. נמשכת אליו וחרדה ממנו, רוצה לסיימו ולא מסוגלת לפתוח אותו, פן שוב יזנקו עלי האימה והטירוף הספונים לא-לבטח בין דפיו. כשנולדת אם, אומר פתגם עממי שחוק ומעצבן, נולד איתה שק של חרדות. חרדות שאין מהן מנוח, שמובילות למצבי קצה אבסורדיים ומצמיתים.

       אינני יודעת אם להודות לך על ספר או ... או. מצאתיו בתקופה הדיכוטומית שלי, ואולי כנותך המשוגעת תעזור לי לראות אותה נכוחה.

    קרני: אורלי שלום, רק אתמול (22.10.08) למדתי להכירך בשטחיות של טלוויזיה, דרך ערוץ 8. לעיתים עדיף תכנית כזו מלא-כלום. והיום אני כבר מחפשת את ספרייך. בגילי (53) אני שואבת כל מלה כתובה.

    הסיפור 'דולי סיטי', וההסבר שלך ל"למה כתבת", מביאים אותי לשנותיי בגבול בת-ים חולון בשנת 79. סיפורך דומה לסיפור שלנו, ומה ששבה אותי הוא ההסבר שלך ל"למה".

    מצב הזומבי שהיינו שרויים בו במשך תקופה ארוכה, השנים האבודות של גיל 24 עד 27, כשלבסוף העתקנו את מגורינו לבקעת הירדן המבורכת במזג-אוויר יבש, הבלבול וההתעסקות סביב הילדה, שמא תחלה, שמא תתקרר, הביאו אותי להמציא מכשירים ואמצעים פשוטים ל"גילוי מוקדם של חום" והפכו אותי לאחד היצורים ההיסטריים בסביבתי.

    אותן שנים עולות לעתים בשיחות, ומזל שבעמימות מסוימת, ואני חושבת שהן הטילו צל כבד על פריצתי לחיים במלוא הכוח, כאילו לא לתת גז אלא להיות תמיד מוכנה לאיזה ברקס. מודה לך על הסיפור האישי, שללא ספק מצטרף למגירת התרופות שבי.

    נירה: את הספר 'היכן אני נמצאת' כתבת עלי. תודה - סופסוף כתבו עלי ספר. בגיל 43 אני אמא (לא נשואה). קראתי את 'דולי סיטי' בגיל 30 ומשהו . אוי... כמה שגם כאן, כאילו כתבת עלי. בשנה הראשונה לחייה - פחדתי שיקרה לה משהו רע, או שאני אעשה לה משהו. אולי אפילו במכוון, כי העולם הזה רע מדי כדי לחיות בו. אני בכוונה לא משתמשת במילים מסוימות, כי אני עדיין פוחדת.
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה