שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ויליאם קרלוס ויליאמס

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    הלחשן המייצר את הזיכרון 
    חגי ליניק שתפו בפייסבוק

    הרומאן של חגי ליניק 'דרוּש לחשן' מבוסס על זיכרונותיו. כמו שני הספרים שקדמו לו. אבל הזיכרון של ליניק רחב ידיים, וחובק גם אירועים שלא נכח בהם, דברים שקרו לאנשים אחרים.

    אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו, אמר אבות ישורון. ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס. הזיכרון מוליך אותי למחוזות נוספים. עובדה, אני זוכר.

     

    אני זוכר את ברית המילה של האחים התאומים שלי. ממש זוכר אחד-לאחד. גם הם זוכרים, כך שאנחנו יכולים להשוות זיכרונות. הם היו בני שלוש, נולדו חלשים והמתינו שיתחזקו. הם גדולים ממני בחמש שנים, כלומר באתי לעולם שנתיים לאחר ברית המילה שלהם. אבל אני זוכר. הם טוענים שזה היה בבית-חולים, ושקשרו אותם והרדימו אותם. שקר. זה היה בבית הישן ובכלל לא הרדימו אותם. נכון, הם היו שקטים מאוד, אבל זה לא היה בגלל ההרדמה אלא בגלל שקנו לכל אחד מהם צעצוע. לראשון משאית עם "הבר" ולשני טרקטור עם כף. על צבע הצעצועים שלושתנו מסכימים: אדום לוהט. אבא היה סוציאליסט, מפ"מניק.

     


    [חגי ליניק]

     


    כשהגעתי לגיל שלוש עברנו דירה. אני זוכר מצוין. כאילו זה קרה היום בבוקר. חזרתי מהגן, הדלת היתה נעולה והוצמד אליה פתק, ובפתק היה מצויר חץ. מיד הבנתי שכדי להגיע לבית החדש עלי ללכת בעקבות החץ. אני אפילו זוכר שליתר ביטחון היה כתוב על הפתק "תלך ישר, תטפס על גבעה, הכביש מתפתל, אל תיבהל". זה היה בפסח, כי אני זוכר שהחזקתי בקבוקון יין קטן. אמא שלי טוענת שבכלל עברנו דירה בפורים, ובגן עדיין לא ידעתי לקרוא. אבל אם אני ממציא את זה, למה אינני מוסיף, כמו בכל המצאה, איזו הרפתקה או שתיים? למשל, שמישהו רדף אחרי וברחתי והלכתי לאיבוד, או שמצאתי בדרך מטבע מנצנץ? כלום, זיכרון מדויק, יבש וענייני.

     

    לא מאמינים לי שאני זוכר. אפילו הזיכרון הקל, המובן מאליו והנעים, של לימוד רכיבה על אופניים, מעלה ויכוחים. למדתי לרכב בגיל ארבע. אמא שלי לימדה אותי. היא החזיקה את האופניים הקטנות והחלודות. אני טיפסתי והתיישבתי על הכיסא השחור והנחתי את כפות הרגליים על הדוושות. היא נתנה לי דחיפה והתחלתי לדווש, אבל לא ידעתי לעצור. כשנמאס לי צעקתי לאמא שתצא ותתפוס את האופניים, כדי שאוכל לרדת מהם. היא לא שמעה אותי, ובסוף התעייפתי ונמאס לי, אז רכבתי אל הבית. הדלת היתה סגורה, נתקלתי בה והשתטחתי על הרצפה. אמא שלי מחייכת כשאני מספר לה את הזיכרון הזה ופוטרת אותי במילה אחת: שטויות.

     

    אבל כשאמא שלי מתחילה לספר עלי מהזיכרון שלה, המדויק עד הפסיק האחרון, אני נאטם.

    היא מספרת לי שחליתי בשעלת – משעמם.

    שעמדתי למות – משעמם.

    היא רצה איתי בלילות, החזיקה אותי על הידיים, פתחה לי את הפה שייכנס לי אוויר צח לריאות – משעמם. שיתחלף האוויר בשליש התחתון של הריאות, השליש הקבוע שמונע מהריאות לקרוס – משעמם.

    היא אוהבת לספר לי על ההיריון שלה איתי – משעמם.

    על התקופה שהייתי בבטן שלה – משעמם.

    ואיך הגיעה ברגע האחרון לבית החולים – משעמם משעמם משעמם.

    הלידה שלי – משעמם מאוד. 

     

    [על תמונה זו מבוסס 'דרוּש לחשן'. חגי הוא צעיר האחים, מימין]

     


    אם החיים הם סך-כל הזיכרונות, אז החיים שלי רחבים יותר מתאריך יום-ההולדת שלי. הם התחילו לפני הנשימה הראשונה. הכתיבה שלי מבוססת על הזיכרון. אני יכול לשוט עליו בחזרה אל הילדות. קראתי באיזה מקום שזו הסיבה היחידה לשבת ולכתוב – תקופת הילדות. הזיכרון הוא המנוע, הדלק והפלטפורמה. הוא החום הפנימי. הדמיון נתפס בעיני כליצני. אם הוא מופיע, יופיע תמיד בסוף משפט. ללא אחיזה בזיכרון הוא סתם חקיין עלוב, כרטיס פיס שפג תוקפו, תקווה לעצלנים ולפחדנים. הזיכרון יודע לעבוד קשה, הוא מחויב.

     

    בתחום אחד אין לי זיכרון: שמות. לא זוכר שמות של אנשים. מצד שני, אני גונב מבלי משים חלומות של אחרים. בת-זוגי נעמי סיפרה לי שחלמה על סוס שבא בלילה, התקרב ונתן לה נשיקה מרפרפת על הלחי. לאחר כמה ימים, באירוע חברתי בנוכחותה, סיפרתי בכנות מוחלטת שחלמתי חלום מוזר, על סוס שהתקרב ונתן לי נשיקה. נעמי התרעמה שלקחתי בעלות על החלום שלה. זאת חוצפה גדולה מצידי. התנצלתי, אבל לא השתכנעתי. חלמתי על הסוס. אני בטוח בזה, ואני יכול לתאר את החלום לפרטי פרטים, כולל צבעו של הסוס, שנעמי לא זכרה כלל.  

     

    הזיכרון שנקבר בי או שהטמנתי מרחיב את הזמן, מכפיל אותו. וכשאני מספר משהו מהזיכרון אני חי אותו שוב, לפעמים באיכות טובה יותר.

     



    ['דרוּש לחשן' מאת חגי ליניק, הספריה החדשה 2011]

     


    לסיום, סיפור אהבה אמיתי. מובן שאמיתי. כל פרט מהזיכרון, מבלי לסטות מילימטר.

    לילה אחד מתוך שינה שמעתי את נעמי צוחקת ושואלת אותי: "מה אתה עושה?"

    "כלום", אמרתי, מנומנם לחלוטין.

    "אז למה את מחזיק אותי בצוואר?"

    הבחנתי שאכן אני אוחז בעדינות בשתי אצבעות את צווארה, ואמרתי לה: "כדי לא ליפול". הצחוק שלה גווע. משהו במלים שלי העציב אותה, היא סובבה אלי את הגב. באבחת מחשבה הבנתי שהיא לא אוהבת אותי. כי אילו אהבה אותי, ודאי היה מרגש אותה שככה מתוך שינה אני מחזיק בה בעדינות, ומתוך נמנום אומר את מה שאמרתי, ומתוך ערנות מלאה מבין את התמונה ושמח בה. חלפו כמה חודשים ונפרדנו. כל מילה אמת.

     

    ומה עם הדיוק? איפה הקדוש המעונה הזה? הדיוק הוא בהגזמה. המתח שנוצר במאבק בין שני האיברים המנוגדים הפועלים זה על זה הוא המאפשר לרגש לבצבץ ולמלא את המילים. הוא המאפשר לשחזר את החוויות הראשוניות. הוא הלחשן המייצר את הזיכרון, ומרגיע מפני האימה התוקפת שוב ושוב. הוא הלחשן המחפש אוצר-מילים אחר.

     

    דרך אגב, אני זוכר את נדידת העמים. אוי, איזה בלגן היה אז.

    *




    פורסם ב-17.5.11

    'דרוש לחשן' מאת חגי ליניק





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    מוזיקה אשכנזית
    מנחם פרי
    תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
    מנחם פרי
    אמריקה שבדמיון
    מתן חרמוני
    אסופה לא סופית
    מרדכי גלדמן
    התמונות של לזרוס המת
    תמר פלג
    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן
    הניצוץ הראשון
    אברהם ב. יהושע
    להיות סופר אמיתי
    יוסף בר-יוסף
    עובר ושב 4: מה אתה מביא אשה נשואה
    מנחם פרי
    דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
    יואכים גאוק
    פגישות עם דויד
    ניר ברגמן
    מחפשת מקום
    אורלי קסטל-בלום

    היהלומים של דליה רביקוביץ
    גדעון טיקוצקי

    המהפך של אלכסנדר המון
    ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
    מכתב לז'וזפה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו

    לשחות בבריכת המלים
    סמי ברדוגו

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    קיפודים שמתחפשים לשועלים
    מנחם פרי
    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי
    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    ע.: הברית היתה בבית חולים, בזה אני בטוח.
    סאקרה: חגי, הספר נהדר. הארת פינות אפלות בחיי המשפחה והעלית בי זכרונות מחוייכים על הישוב בו גדלנו יחד. לאביך יש זכויות רבות בישוב,הרבה מעבר לרטוריקה סובייטית. אמך היתה אנדרטה עוד בחייה. ואתה, השכלת להבין שהספרים הטובים ביותר הם תמיד ביוגרפיים. הזכרון? מתעתע בכולנו. ממציא את עצמו,גנב ערמומי ויוצר פרוע. אחרת באמת היה משעמם.
    אבישג נחמה דורון: כל כך לא רציתי לסיים את הספר וכל כך כן... סיימתי וכל כך קשה להיפרד. יש משהו כל כך פשוט וצנוע בכתיבה, בדמויות, ועם זאת מלא בקסם וסוד, אכן דרוש לחשן... הקול של חגי בשל ונוכח וקרוב לדמויות ולסיפור ובאותו זמן, מתבונן ומקשיב, כמו צלם, ומאפשר להם לחיות את חייהם כפי שהם, למען עצמם ולא למען הסיפור. משפחה, הוא נושא מרתק עבורי כקוראת ( אבל לא רק כקוראת). אם הייתי כותבת סיפור על משפחתי, הייתי מאד רוצה להידבק באיכויות של חגי, ביכולת המופלאה שלו להלביש את דמויותיו בבגדים שנוחים ומתאימים להם. הספר החזיר לי את התשוקה לקרוא ואולי גם לכתוב? תודה, אבישג.
    רוחה שפירא: חגי - ברכותיי! הסיפור שלך בא מן הבטן, מדבר בגובה העיניים ונכנס אל הלב. לוחש ומלהט עם הזמן ועם הזיכרון. ונוגע בקצות העצבים הרגישים. הספר מרתק ומטלטל. סיפור החיים של האב והאם - נושם ומכמיר את הלב דרך עיניו, שפתו וזכרונו של הבן הקטן- גדול. כה לחי -מזל טוב! רוחה שפירא עינת
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה