שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    פצעי בגרות / חנוך ברטוב

     
    פתיחת הספר:


    על הכניעה שמענו בשטח המת שמעבר לכתף-הגבעה, בין מסילת-הברזל לבין הלאמוֹנֶה. כמִדי בוקר רבצנו לנו בצִלם הרחשושי של הזיתים, הורגים בהיחבא את שעות-הסכנה שעד לצהריים. אנחנו חנינוּ  במקומנו, אולם החזית כבר היתה הרחק בצפון, שועטת במלוא כוח-הרכב, עד מעבר לאגם קוֹמאצ'יוֹ, מעבר לפּוֹ, בואכה וֶנֶציָה, וקץ המלחמה צפוי בכל רגע. ממערב וממזרח דוהרים טורי טנקים ללב גרמניה, ורק אנחנו שוכבים ומתחממים בשמש, העתודה הקרבית של הדיוויזיה, הקורפוס, ואולי אף של המחנה השמיני כולו. לכאורה, אומרים אנו בלִבנו, שהרי אפילו נרוץ – לא נדביק עוד את המלחמה. התותחים כבר אינם נשמעים, אפילו לא בדממת הלילה, ומעבר למורדות האַפּנינים אין נראה נוגה התבערות והזיקוקין. ביום חם ושקט, ובלילה זורחים רק הכוכבים. המלחמה אינה אלא שמועה רחוקה, המגיעה לאוזנינו ב"ווֹקי טוֹקי", כמו מעולם אחר, נסה מאיתנו ככוכב-שביט. באמצע האופנסיבה הגדולה הוּצאנו מן הקווים, ולא נשוב עוד להילחם במלחמה הזאת, אבל הרוּטינה הצבאית דבֵקה בשלה – בוקר-בוקר דופקים המפקדים את הרובאים, כמו הקפריסאים את פרדותיהם, מריצים אותם במעלה השלוחות הגיריות, במטעים שהפריאו, בשדות ספיח וסחיש: בוקר-בוקר הולכות כיתות-החוד בראש המחלקות המובילות, חוּליות-המקלעים מחפות משמאל על חוּליות-הרובאים המאגפות מימין, והכול נעים בהסתר, זוחלים, מדלגים, מסתערים, מתבססים וחוזרים כלעומת שבאו, כושלים, מעופּרים, נוטפי-זיעה, כאילו עברוּ את המבחן הסופי לפני הקרב האמיתי שלפנינו. אפשר להשתגע, רוטנות הפלוגות, הלוא זה כבר הכול מת, וגם כשהיינו בקווים ראינו מה זה: מי מסתער לך עשרים פעם ביום על גבעה מחוּרבנת אחת? ועוד אצל האנגלים? קודם מיישרים המטוסים את הגבעה, אחר-כך הופכים בה התותחים, אחריהם באים הטנקים וכובשים את עפרה. בסוף באים הרובאים. כך טוענים האנשים, ואולם המפקדים אינם מופקדים על ההיגיון: אנחנו הננו עתודה קרבית, ואנו נמצאים כאן לשם התארגנות. כל רגע אפשר להטיל אותנו אל מול פני המערכה. ומלחמה – כל עוד לא תמה, הריהי נמשכת. ובכלל – מוסיפים המפקדים – בכלל, כל המלחמות שלנו עודן לפנינו. קדימה.

     

    כך מי שאנוס. ואילו אנחנו – אנשי המפקדה, אלונקאים, קַשָׁרים, תורנים, מי שיצאו למִסדר-חולים – אנחנו פטורים. בתנאי שלא נעלה על אַר-אֶס-אֶם מֶקְגְרֶגוֹר, או אחד מבעלי-הסרטים. עד לשעת-הצהריים אסור שיֵלך אדם בטל, כלומר אסור שייראה מתבטל. לפיכך אנו חומקים מיד אחרי ארוחת-הבוקר אל מתחת לזיתים, בשטח המת, והורגים בחשאי את שעות-הסכנה. פּוֹקֶר הוא המניע את הגלגלים, והאחרים נלווים אליו. מרגע שהגבּיה עצמו מן השוחה והפשיל את יריעת אוהל-הסיירים הוא טרוד בגיוס ידיים ל"פּוֹקר". מן האלונקאים מובטח לו בדרך-כלל ברוצקי, נחשב ליד בטוחה: אם הפסיד במשחק-הערב יבקש לכסות את הפסדו, ואם הרוויח כופה עליו פוקר לשחק. הבוקר – הבוקר הזה – הצליח לארגן גם את גלעדי מפלוגה בי"ת. רגלו נחבלה באימונים, והרופא פסק לו שלושה ימי-מנוחה.

     

    ואני – אני רובץ מן הצד, לא משחק, לא עושה כל מעשה אחר, ספק מאזין לשירת בִּינג קרוֹסבִּי המפכּה מתוך ה"ווקי טוקי" של הֶרשלֶר, נשברת אל חצי-המסטין, זה המשמש רמקול, ושבה אלינו ברטט-פחים – ספק מפקיר נפשי לזחילתן החדגונית של מחשבותי על עצמי, פעם בכֹה ופעם בכֹה. אני יודע היטב במה איני רוצה להרהר וכשננעצת בי אותה מחשבה, אני מוחצהּ בטפיחה אחת, ונפנה לעניין אחר. גלעדי, מה לאיש הרציני הזה ולפוקר של שחרית? משקפיו עבים, ועיגולי-העור שמתחת לזגוגיות רפויים וחיוורים. סיפרו עליו שהוא מראשי המרדנים, אלה שנשלחו לכלא מפני שסירבו להצמיד לכובעם את סמלנו הפלשתינאי, הנראה כמטבע של שני שילינגים. גם קולו השקט ולשונו הנקייה אינם תואמים את הישיבה עם הקלפים. ואולי רק אני מדמה לי, שזה נאה וזה אינו נאה. גלעדי נראה בעיני כקופאי בהלוואה-וחיסכון. לא, כמורה לדקדוק. אבל לפי מה שמספרים עליו, הוא מנהיג כל החבורה של אסירי-הסמל, שאומרים עליהם, כי כולם אנשי אצ"ל. איך הוא יושב ושוקל בזהירות כל קלף, ופניו אינן מגלות אם הוא זוכה או מפסיד, לא זה, איך בכלל הוא יושב עם פוקר ועם מושיק הטבח, פרצוף של סלק קלוּף, עיניים שנימוחו בחוריהן, אצבעות קצרות וגנבניות... מה אני יודע על גלעדי, אם אלה חבריו, ואולי להיפך, אולי פוקר המסריח, הישֵׁן באוֹבֶרוֹל, אולי גם מושיק, שכבר נתפס עם תרמיל מלא שימורים, אולי גם הם אינם מי שהם נראים לי, אם גלעדי הוא חברם, אם יחד ישבו ב"פִילד פּאנישמֶנט" –

    ---

    'פצעי בגרות' מאת חנוך ברטוב, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה