שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    עמידת ראש בעזרת פח 
    מנחם פרי שתפו בפייסבוק

    מנחם פרי מציג נקודת-ראות אחרת כלפי הריאיון הנרחב והמדובר עם אורלי קסטל-בלום, וגם מתייחס לכתבי-היד שממתינים על שולחנו.

    כותבת לעשב השדה

     

    הרבה רשעות ובעיקר אטימות איפיינו את התגובות על הריאיון של אורלי קסטל-בלום ב'סופשבוע' ('מעריב') בשבוע שעבר. קוראיה (גם קוראיה הנאמנים) של קסטל-בלום כשלו בקריאת הריאיון הזה. אדם משמיע מונולוגים מתוך תחושת חוסר-ישע עמוק, אפילו מתוך אימה לנוכח חייו בעתיד – והנה מאשימים אותו טובי-הלב במניפולציה קרת-רוח ואפילו בקונספירציה. "כמה אנשים טובים שלחו אותי למונדיאל העזאזל", כתבה לי אורלי באחד מן המכתבים הרבים שהוחלפו בינינו בשבוע האחרון.

     

    [מתוך שער מוסף 'סופשבוע' של מעריב, 25.11.11]



    קסטל-בלום של הריאיון, שאיני יכול שלא לאהוד אותה, ממלאת בו את תפקיד הגיבורה האחת והיחידה של מיטב סיפוריה. הקוראים שליוו את דמויותיה בהתפעלות כל השנים היו צריכים לקרוא אחרת את הריאיון הזה. בסיפורים וגם בחיים הגיבורה הקסטל-בלומית מפוחדת ונפצעת, ובו בזמן תופסת מרחק, משקיפה על עצמה מגובה אירוני ויורה ניצוצות של סטנדאפיסט.

     

    עם כל הייאוש המר שעולה בו, יש בריאיון גם הבלחות נפלאות של המשקיפה הנהנית להתבדר מעצמה ולבדר. "אני עושה קידוח בעשירון העליון ככה, עם הדירה הזאת והגינה"; "אני עקצתי את עצמי [עשיתי תרגיל עוקץ לעצמי]... תכתוב שאני הסופרת שעקצה את עצמה"; "אני לא מכבי תל-אביב, אני הפועל סחנה"; "אני קמה בבוקר... דופקת את התרופות, מסתכלת במחשב, בחדשות, שלא קרה איזה אסון, שהכול תקין, שיחסית העניינים אנמיים"; "אני חושבת שאני והמדינה צריכות ללכת לטיפול זוגי"; "אני כותבת לעשב השדה. תראה איזה צמחים יש כאן בחוץ. אני כותבת להם"; "באתי פעם אחת לבקש משכנתה, שאל אותי הפקיד, 'מה את עושה?' אמרתי לו, 'אני סופרת'. אמר לי, 'אם את סופרת ואת כותבת הרבה תיאורים, אין סיכוי שאני מכיר אותך'. אמרתי, 'בגלל זה אני כאן, מבקשת משכנתה, כי אני כותבת תיאורים'"; פרי "מוריד, כל הזמן מוריד, ולפעמים גם מוריד טוב... אבל הוא גם מעיף דברים חשובים... הוא לא היה צריך לחתוך לי את זה. זה לא אסון שהוא חתך לי את זה כי כולם מתים בסוף, אתה מבין?"; "אני חייבת להרים את האימהוּת, כי היא נפלה לי בשנה האחרונה".

     

    טיפה מתוך ים.

     

    מישהו יכול להשוות את זה לראיונות היבבניים של פלוני הסופר במשך שנים על מר גורלו הכלכלי והבריאותי, ועל שאינו זוכה בשום פרס? לא היה בהם שום ניצוץ של הסתכלות ייחודית או ניסוח מבריק, בשום פסקה.

     




    קסטל-בלום היא דמות וסופרת קסטל-בלומית גם ביום-יום שלה, וגם בימים הכי גרועים שלה. בכל שיחה, בכל מכתב, היא מפיקה ספונטנית מיניאטורות מרנינות. ביקשתי (וקיבלתי) את רשותה לפרסם את קטע הסיום מאחד ממכתביה אלי ביום שבת האחרון. הנה:

     

    "אני אופטימית.

     

    "סיפרתי לך שנפלתי השבוע לפח זבל? חיפשתי חנייה ומצאתי, ועצרתי את האוטו באורות מהבהבים. הייתי רק צריכה להזיז את הפח-זבל של עיריית תל-אביב שחסם את החנייה, דבר שאני עושה בקלי-קלות. אבל הפעם, מכוניות ישראליות חיכו בתור שאזיז. מרוב פחד שיתחילו לצפור הזזתי הכל מהר ועפתי לתוך הפח, ראש למטה ורגליים למעלה. הפח היה ריק. חטפתי מכה חזקה בראש, ובידיים פציעות עם דם – אבל זאת היתה עמידת הראש הראשונה שהצלחתי לעשות בחיי.

     

    "אחר כך אמרתי לצאת משם מיד באמצעות שינוי שיווי-המשקל, ויצאתי, ואשה אחת בתור המכוניות יצאה מהמכונית שלה ושאלה אותי אם אני בסדר, ואמרה שלא הבינה לאן נעלמתי פתאום.

     

    "עם כל הדם והזבל הלכתי לזמנהוף לעשות זריקת טטנוס וחבישות, והביתה להתקלח והבגדים לניקוי.

     

    "עכשיו אני יודעת לעשות עמידות ראש בעזרת פח".

     

    כך מספרת אורלי דבר שבאמת קרה. אבל אני קורא אותו גם כמטאפורה. הריאיון הוא עמידת ראש בעזרת פח, וכל המלעיזים מחכים בתור כדי לצפור, שלא תפריע להם בשגרת התנועה. אבל יש גם אשה אחת שדואגת לה שמא תיעלם.

     

     

    ספר בצלחת

     

    אורלי חיכתה עשרה חודשים מיום שמסרה לי את רוב כתב היד של 'חיי חורף' ועד שהספר ראה אור. לא שלוש שנים. אבל אני מבין אותה שעשרת החודשים הללו נדמו לה כשלושים-ושישה חודשים, ואין בלבי עליה. ואין לי ברירה אלא להבין גם את עצמי – היה עלי לטפל קודם בכתבי היד של סופרים ומתרגמים שגם הם חיכו עשרה חודשים משלהם. אין חלקי עם העורכים שמעירים לכותב כמה הערות כלליות, "מלמעלה", ומעבירים אותו לעורך לשוני שמגהץ את המשפטים. אין בעיני הבחנה בין עריכה "מלמעלה" ו"מלמטה", מדובר בפעולה רחבה ומורכבת שחייבת להיות אחת. לכן איני יכול לערוך יותר מ-12 ספרים בשנה, בעבודה של 300 שעות בחודש. גם אני רק בנאדם, ואלה גבולות היכולת שלי.

     

    לפני קרוב לארבעים שנה, כשנכנסתי למשימה התובענית הזאת של העריכה (שבה אינני שכיר של איש ואיני חייב דבר לאף-אחד), לא ידעתי לאן אני גורר את חיי ומה המחיר. אבל אולי הרגשתי משהו. שכן בחוברת הראשונה של 'סימן קריאה', שפתחה את כל המפעל המו"לי של ספרי סימן קריאה, הובא (בעמ' 306) מכתב של מו"ל ועורך דגול, בן-אביגדור, לסופר המתחיל ש. בן-ציון. אם כי אז, בראשית, הדרך, עדיין לא התעכב אצלי שום כתב-יד.

     
    [ש. בן-ציון]   [בן-אביגדור]


     בן-אביגדור (1921-1866) הוציא את "ספרי אגורה", הקים את הוצאת הספרים "אחיאסף" (זאת שבוורשה, לא בתל-אביב), היה מעורכי "לוח אחיאסף", הקים את הוצאת הספרים "תושיה", וכו' וכו'. הוא ערך בחייו למעלה משמונה-מאות ספרים וחוברות, כולל ספריהם של רוב גדולי הספרות העברית דאז. הנה מכתבו:

     

    "אדוני!

     

    "זו רעה חולה (והטוב מזה "מחלה") בקרב הסופרים היושבים בערי השדה, כי אין להם שום מושג מחיי יושבי כרכים והמון טרדותיהם, ובהיות רוב עתותיהם פנויות – סלח לי אם שגיתי בנוגע אליך, אבל כמדומני כי חיי בני טילענעשטי רחוקים הרבה מאוד מחיי בני ווארשא – גדל קוצר-רוחם (אונגעדולד) עד מאוד, ובשלחם איזה דבר למו"ל תקצר רוחם מאוד בהצטרכם לחכות זמן מה, ובהיחפזם ימהרו להאשים את המו"ל, כי איש בלי-נימוס הוא, כי אכזר הוא, איש אין לב וכדומה, והם לא יוכלו להעלות על לבם, כי יש אשר יעברו שבועות וירחים וטרדות המו"ל ועבודותיו לא תיתנה אותו גם לקרוא את מכתבי הסופרים הפונים אליו, ומה גם את כתבי-ידם. ומה יעשה המו"ל ומה ישיב לפונים אליו? אכן צדקת, אדוני, בהערתך כי בהוצאה מתוקנת כ"אחיאסף" דרוש להיות סופר מיוחד אשר יימנה על המקצוע הזה לבקר כת"י ולהשיב לסופרים דבר. כן, אדוני, כן דרוש להיות, אבל לא כל הדרוש הוא באמת. הסופרים בערי השדה לא יוכלו לשער בנפשם את טיב העבודה הרבה העמוסה על המו"ל העברי, שהוא גם המו"ל, הסופר, העוזר, המבקר, המגיה והמשיב וגם – העקספעדיטור והסוחר, ומה יעשה מו"ל אשר כזה? הן לא יוכל לעשות אלף מלאכות בבת אחת, האמן לי כי גם המו"ל העברי חפץ להיות איש בעל נימוס וזריז לענות כחבריו המו"לים "הגויים" – אבל תנו לנו גם קוראים "גויים", תהי נא הספרות העברית גם עסק טוב ככל ספרות אחרת, ואז תראו את נימוסנו וזריזותנו.

     

    "האמן לי, אדוני, כיוצא מן הכלל ברותי את כתב-ידך מתוך המון כתבי-היד הצבורים לפני ואשא אותו שבועות מספר בצלחת בגדי, למען שאוכל לקראו בכל עת מצוא הראשונה, וזה כבר אשר החילותי לקרוא בו, וכפעם בפעם נפסקה קריאתי, וזה אך היום אשר גמרתי לקרוא בו, ורק היום אוכל להודיעך את משפטי עליו, וכל תלונותיך ותואנותיך לא יכלו הועל, וגם לא מכתבך הגלוי הכפול – כאילו חס אני על ג' הפרוטות הנצרכות לאגרת תשובה –

     

    "האמן לי, אדוני, כי פעמים רבות תרגזנה תלונות הסופרים בערי השדה את רוחי, עד כי קורא אני: לא מדובשכם ולא מעוקצכם! חדלו מהמטיר עלי מבול של רוח וחדלו מדונני ברותחין לרגעים, בעוד שלא אוכל הועל".





































































































    *




    פורסם ב-2.12.11
























    חיפוש טורים 



    רשימת הטורים הקודמים:

    הושטת היד והשיחה
    סמי ברדוגו
    מתוך "אני הולך אל הכל"
    הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון
    המחשבה המרקדת
    טוני מוריסון (מאנגלית: יואב רוזן)
    על יתושים ואנשים
    בלה שייר
    בין הצודק לבין האותנטי
    אברהם ב. יהושע
    מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
    תמר פלג
    "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
    מערכת סימן קריאה
    דוד פוגל: תגובת שרשרת
    מנחם פרי
    עובר ושב 5: מעשה במסרון
    מנחם פרי
    הלחשן המייצר את הזיכרון
    חגי ליניק
    מוזיקה אשכנזית
    מנחם פרי
    תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
    מנחם פרי
    אמריקה שבדמיון
    מתן חרמוני
    אסופה לא סופית
    מרדכי גלדמן
    התמונות של לזרוס המת
    תמר פלג
    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן
    הניצוץ הראשון
    אברהם ב. יהושע
    להיות סופר אמיתי
    יוסף בר-יוסף
    עובר ושב 4: מה אתה מביא אשה נשואה
    מנחם פרי
    דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
    יואכים גאוק
    פגישות עם דויד
    ניר ברגמן
    מחפשת מקום
    אורלי קסטל-בלום

    היהלומים של דליה רביקוביץ
    גדעון טיקוצקי

    המהפך של אלכסנדר המון
    ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
    מכתב לז'וזפה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו

    לשחות בבריכת המלים
    סמי ברדוגו

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    אלה: קראתי טוקבק ועוד טוקבק. הממו אותי. זוהי המודרנה? לתקוף. לעוט. לטרוף. לשסע המלתעות. מה האישה הזו עשתה לכם? גנבה לכם? דרשה מכם? אכלה לכם? מי מכם מסוגל לכתוב יותר ספר ועוד ספר- שזה "קצת" יותר משורות ארס טוקבקיסטיות? עם שטורף כך את סופריו - לא ראוי להם. גם את ביאליק/פושקין הייתם אוכלים היום "בלי מלח". זו לא פעם ראשונה שנתקלת אנוכי בעדר הישראלי העט על הטרף. שופט. תוקף. מטיף. בעיקר רואה רק רוע ורוע. ומפיץ רוע. מעולם לא ראיתי מסה כזו של טוקביקיסטים מרושעים כמו מר ישראלי שאשתו קנתה לו ליומולדת מיקלדת מחשב ועכבר והילדים קנו לו רמקולים למחשב - וכל ההשקעה הזו כדי שישפוך רוע לב מכוער, מגעיל. הצילו - בתוך עמי אני יושבת - אבל ממש לא רוצה חלק ברוע ובמרושעות שפשתה פה. ובלי טיפונת של חמלה כלפי בן אנוש. ככה אתם נראים בכביש. בתור בסופר. בהפסקת התיאטרון שקבלתם אליו מנוי במתנה.
    אוסי: הפסקתי להתפעל מאורלי קסטל-בלום אחרי שהבנתי שגם הספר השלישי הוא כמו הראשון והשני: משהו פוסטמודרניסטי מתחכם ציני חמוץ-מתוק. גם הראיון הוא לא בדיוק ראיון ונראה יותר כמו איזה דו-שיח בין מעריץ שבוי למטרוניתה שלו. אבל כאישה רחמיי עליה, לדעתי אורלי זקוקה לטיפול נפשי אמפאטי ויעוץ כלכלי הוגן והגון.
    אסתר: לדעתי, בתור ידיד וחבר של הסופרת, יש להתמקד במסר שיוצא מהראיון: הדיבור על סוף החיים, על קניית אקדח, על קפיצה מגובה, על הדברים שמסוכנים שיהיו בסביבה. אילו זו היתה החברה שלי - הייתי דואגת. זה מתן קרדיט מסוכן לומר שככה היא גם כותבת: החיים זה לא סיפור, ואם יש גבול מטושטש בין בדיון ומציאות, הרי גם זה מסוכן. בתור חבר ההגנה צריכה להיות לא מפני ביקורת מרושעת, אלא מפני הדמונים הפנימיים.
    עדנה: התגובה האמפתית אל אורלי קסטל-בלום באמת נעימה לקריאה, בהתחשב בחץ האישי-מאוד ששוגר בראיון עמה, אבל גם ההזדעקות מול הרפש שהוטל עליה מאז פרסומו גובל, איך אומר זאת, אולי בציפיות גבוהות מדי. הראיון במעריב אינו מיועד ל"קוראים שמלווים את דמויותיה בהתפעלות כל השנים", ואם כן - אבוי למעריב. די בכך שקסטל בלום נהנתה מהיתרון של היות המראיין כזה. הראיון אינו מיועד למסוגלים לפענח את הצופן האירוני; אינו מיועד להיות מטאפורה; אינו מיועד רק לבוגרי החוג לתורת הספרות הכללית. קסטל בלום מתראיינת במעריב, עיתון לאנשים מן היישוב (אפילו לא לאנשים "חושבים"), ואם הקשיים שהציפה אינם אמיתיים בכל מובן, הרי שכשלו כאן באחריות גם היא וגם המראיין שלה. ודאי לא מגיעים לה דברי נאצה או קללות, אבל ברגע כה עדין בחברה הישראלית ונימי נפשה הכלכליים והחברתיים, האם האסתטיקה של הראיון מחפה על האמירות העולות ממנו? האם הניסוחים המבדחים שלה אמורים להפוך את כל זה לקוריוז? אני בהחלט מזדהה עם הקריאה לגילויי חמלה, בעיקר לאור מצבה הנפשי המשתקף מהראיון, ושמחה על הגיבוי שהיא זוכה לו במצבה מההוצאה שלה, אבל מכאן ועד הנאה מניסוחיה האירוניים, שמעמידים את הראיון כ"מופע סטנדאפ", המרחק רב.
    נוריתהה: מר מנחם פרי, אתה אוהב מטפורות, משלים ודוגמאות. אז אספר לך, בפוליטיקה (וגם בשטחי החיים האחרים), לא אבחר באדם שבמקום לספר כמה טוב הוא, יספר לך כמה רע וגרוע המתחרה שלו. לכן, התחלתי לקרוא את התשובה שלך, עד שהגעתי ל"מישהו יכול להשוות את זה לראיונות היבבניים של פלוני הסופר במשך שנים על מר גורלו הכלכלי והבריאותי, ועל שאינו זוכה בשום פרס?". אגלה לך בסוד, אינני מתחברת לספריו של הסופר ההוא, וגם בעיני לא מוצאת חן "ההתבכיינות" שלו. ואספר לך עוד, שברגע שהגעתי למשפט הזה, הפסקתי לקרוא מה שכתבת. כי אם אינך יכול "להגן" על סופרת אחת, בלי להכתים סופר אחר, חבל לי על הזמן שלי, ואינני מעוניינת לבזבז אותו על מה שכתבת. נורית
    דוד: אם פלוני הסופר הוא יורם קניוק מדוע פרי לא כותב את שמו ומעדיף להלבינו ברבים באופן שרק יודעי חן יבינו ? אחרי הדברים המתפעלים שכותב פרי אודות הראיון מתחזקת התחושה שנרקמה מזימה וזו הצליחה.
    תשובת פרופ' מנחם פרי: לנוריתהה, כל שיח ספרותי ראוי לשמו בנוי על שיפוטים שמשווים בין מוכשרים יותר למוכשרים פחות, ספרות אינה דמוקרטיה, ומי שאינו יכול לעמוד בכך – מוטב שלא יקרא טקסטים של מבקרי ספרות. הסופר המדובר מעולם לא היה מתחרה שלי-עצמי בשום תחום, והוא גם לא מתחרה של אורלי קסטל-בלום על שום פרס, ולדעתי גם לא על מעמד בקונצנזוס של עולם הספרות.

    לדוד, אילו הייתי רוצה לנקוב בשמו של פלוני הסופר ולהלבין את שמו ברבים, הייתי מציין את שמו. אי ציון שמו מבטיח שרק מי שמסכימים עם מה שכתבתי עליו יוכלו לזהותו, ולא יולבן שמו בעיני מי שאינם חושבים כמוני. אשר ל"מזימה" ש"הצליחה", אכן הריני להודיע בזה כי נרקמה מזימה: אני ואורלי ישבנו ותיכננו כיצד היא תתקוף אותי קשות בריאיון במעריב, ושי גולדן שמח לשתף פעולה איתנו, וזה רק צעד אחד בספין הגדול שמטרתו למנוע מאורלי את פרס ספיר, שהרי השופטים ודאי לא ירצו להיראות כמי שנותנים לה פרס בעקבות הריאיון.

    תום: לאלה, אכן נאה לצאת חוצץ נגד ה"התלהמויות" של "מר ישראלי" שלא מסוגל לכתוב ספר בעצמו. דעי לך שכמה אנשים שכתבו וכותבים ספרים נבהלו מכמות הייללנות והרחמים העצמיים והרגשת המגיע לי שנשפכו כדליי מים מעופשים מהראיון איתה, ואלה תכונות (בעיקר המגיע לי) ישראליות ודוחות בהרבה, ודווקא אק"ב חטאה בהן. היא ועוד איך דורשת מ"מר ישראלי" שאת מרבה להשמיצו. היא טוענת שמגיע לה יותר מאשר לכל אזרח אחר במדינה, היא משוכנעת שתרומתה לישראל הוכחה, דבר שאינו נכון כלל. וזה מעצבן ומקומם ברמות שאין כדוגמתן. תחשבי על כל אלה שהחברה הישראלית מכריחה אותם להקריב קורבנות ולא מפצה אותם בשום דבר, תחשבי על כל המובטלים שלא מקבלים עזרה (אחרי מספר חודשים מסויים) מאיש. כי הם בחרו במקצוע לא נדרש. אבל הכי מקומם בראיון (ולפי הבנתי נאמר בלא כל אירוניה) הוא שאק"ב חיה על חשבון אימה הפנסיונרית מזה שנים ומשוכנעת שאין בכך כל פסול. על כך עליה להתבייש.
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה