שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה

    מתוך הספר:



    הברז  טיפטף, המקרר זימזם, מישהו צחק בחצר. פייטרו היה גדול, היו לו פרקי־אצבעות גדולים ולבנים. הוא כבר היכה אותי פעם, וידעתי שכעת יחבוט בי באלימות כזאת, שתהרוג אותי בבת־אחת, והרמתי בחדות את זרועותי כדי להתגונן. אך הוא שינה לפתע את דעתו, הסתובב והלם פעם, פעמיים, שלוש, בארון המתכת של המטאטאים. היה ממשיך בכך אלמלא נתליתי על זרועו וצעקתי: תפסיק, די, אתה פוגע בעצמך.

     

    התוצאה של הזעם הזה שלו היתה שמה שיגורתי מפניו אמש באמת קרה, הגענו סוף־סוף לבית־חולים. גיבסו את זרועו, ובדרך חזרה אפילו נראה שמח. נזכרתי שהיום חג־המולד והכנתי משהו לאכול. התיישבנו לשולחן, והוא אמר כרעם ביום בהיר:

     

    "אתמול טילפנתי לאמא שלך".

     

    התחלחלתי.

     

    "איך זה עלה על דעתך?"

     

    "נו, מישהו היה צריך לעדכן אותה. סיפרתי לה מה עשית לי".

     

    "זה היה תפקידי לדבר איתה".

     

    "למה? כדי לספר לה שקרים כמו שסיפרת לי?"

     

    הוא צחק שלֵו והביט בזרועו המגובסת.

     

    "ככה אני לא יכול לנהוג", רטן.

     

    "לאן אתה צריך לנסוע?"

     

    "לתחנת־הרכבת".

     

    גיליתי שאמי עומדת להגיע לפירנצה.

     

    התפתיתי להימלט. חשבתי לנסוע לנפולי – לברוח לעיר של אמי בדיוק כשהיא מגיעה לשלי – ולחפש לי מעט שלווה לצדו של נינו. אך דווקא לא זזתי. ככל שחשתי שהשתניתי, בכל־זאת נשארתי האשה הממושמעת שאף־פעם לא התחמקה משום דבר. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, מה היא כבר יכולה לעשות לי? אני אשה, לא ילדה. לכל היותר תביא איתה קצת דברים טובים לאכול, כמו בחג־המולד ההוא, לפני עשר שנים, כשחליתי והיא באה אלי לקולג' של הנוֹרמָלֶה בפיזה.

     

    נסעתי עם פייטרו להביא את אמי מתחנת־הרכבת, אני נהגתי. היא ירדה מהרכבת כולה מאובנת, היו לה בגדים חדשים, תיק חדש, נעליים חדשות, ואפילו מעט פודרה על הלחיים. את נראית טוב, אמרתי לה, את מאוד אלגנטית. היא סיננה: זה לא בזכותך, ואחר־כך לא אמרה לי מלה נוספת. כפיצוי על כך היתה מאוד לבבית אל פייטרו. היא התעניינה בגבס שלו, ומאחר שהיה מעורפל – אמר שהתנגש בדלת – החלה מיד לרטון באיטלקית מהוססת: התנגשתָּ, אני יודעת מי גרם לך להתנגש, אני מתארת לעצמי, התנגשתָּ.

     

    כשאך הגענו הביתה חדלה מן השליטה־העצמית המדומה שלה. היא השמיעה באוזני נאום נזיפה ארוך תוך צליעה הלוך־ושוב בסלון. שיבחה בהגזמה רבה את בעלי, הורתה לי לבקש ממנו מיד סליחה. ומאחר שלא החלטתי לעשות זאת, פנתה היא־עצמה להתחנן בפניו שיסלח לי, ונשבעה בפֶּפֶּה, ג'אני ואֶליזָה, שלא תחזור הביתה אם שנינו לא נתפייס. בהתחלה, עם כל גוזמאותיה, כמעט היה נדמה לי שהיא עושה צחוק ממני ומבעלי. רשימת מעלותיו של פייטרו שמנתה נראתה לי אינסופית, ומצד אחר – עלי להודות – היא לא חסכה גם במעלותי. היא הדגישה אלפי פעמים כי מבחינת האינטליגנציה והלימודים נוצרנו זה לזה. היא הפצירה בנו לחשוב על טובתה של דֶדֶה – נכדתה המועדפת, את אלזה שכחה להזכיר – הילדה מבינה הכל ולא צודק לגרום לה סבל.

     

    בעלי, כל עוד דיברה, נראה כל העת כמסכים איתה, אף כי בארשת ספקנית של מי שעומד מול חיזיון מוגזם. היא חיבקה אותו, נישקה אותו, הודתה לו על נדיבותו, שמולה – צעקה אלי – אין לי אלא לכרוע ברך. היא דחפה אותנו שוב ושוב זה אל זה בטפיחות קשוחות כדי שנתחבק ונתנשק. השתמטתי, הייתי גסה. חשבתי כל הזמן: אני לא סובלת אותה, לא סובלת שברגע כזה עלי לקחת בחשבון גם, לעיני פייטרו, שאני הבת של האשה הזאת. ובינתיים ניסיתי להרגיע את עצמי באומרי: זו הסצנה הרגילה שלה, עוד מעט תתעייף ותלך לישון. אבל רק כשאחזה בי בכוח בפעם האלף והתעקשה שאודה שעשיתי טעות חמורה, לא יכולתי לשאת את זה יותר, הידיים שלה העליבו אותי, ומשכתי את עצמי ממנה. אמרתי משהו כגון: די, אמא, זה חסר־תועלת, אני לא יכולה להיות יותר עם פייטרו, אני אוהבת מישהו אחר.

     

    זו היתה טעות. הכרתי אותה, היא חיכתה רק לאיזו פרובוקציה קטנה. קינָתהּ נקטעה באחת, הדברים השתנו במהירות הבזק. היא הנחיתה עלי סטירה אכזרית והמטירה צעקות: תשתקי, שרמוטה, תשתקי, תשתקי, תשתקי. וניסתה לתפוס בשערי וצרחה שהיא לא יכולה לסבול את זה, שאי־אפשר שאני, אני, ארצה להרוס לעצמי את החיים ברדיפה אחרי הבן של סאראטורה, אחד שהוא גרוע יותר, הרבה יותר גרוע, מהבן־אדם המחורבן הזה שהיה אבא שלו. פעם, צעקה, חשבתי שהחברה שלך לִינה מובילה אותך לדרכים רעות, אבל טעיתי, את, את זאת שאין לה בושה; ההיא, בלעדייך, נהייתה בן־אדם מצוין. אה, קְללה עלי שלא שברתי לך את הרגליים כשהיית קטנה. יש לך בעל זהב שיהפוך אותך לַגברת של העיר היפהפייה הזאת, בעל שאוהב אותך, שנתן לך שתי בנות, ואת מחזירה לו ככה, חתיכת־חרא? בואי הנה, אני ילדתי אותך ואני אהרוג אותך.

     

    היא עמדה מעלי, היה לי רושם שהיא באמת רוצה להרוג אותי. הרגשתי ברגעים הללו את כל אמיתותה של האכזבה שגרמתי לה, את כל אמיתותה של האהבה האימהית שלה, אהבה שלאחר שנואשה מלכפות עלי את מה שראתה כטובתי – כלומר, כל מה שלה מעולם לא היה, ואילו לי היה, ועד אתמול הפך אותה לאם הכי בעלת־מזל בשכונה – היתה מוכנה להתהפך לשנאה ולהרוס אותי כדי להעניש אותי על הבזבוז של מתנותיו של אלוהים. הדפתי אותה איפוא ממני, הדפתי אותה וצעקתי יותר ממנה. הדפתי אותה מבלי לרצות, אינסטינקטיבית, בכוח כזה, עד שאיבדה את שיווי־המשקל ונפלה על הרצפה.

     

    פייטרו נבהל. ראיתי זאת בפניו, בעיניו: עולמי מתנגש בעולמו. ודאי לא ראה אף־פעם בכל חייו סצנה מסוג כזה, עם מלים שכך נצרחות, עם תגובות כה משתוללות. אמי נפלה בכבדות, הפכה כיסא, כעת התקשתה לקום בגלל רגלה החולה. היא ניפנפה בזרועה במאמץ להיאחז בקצה השולחן ולהרים את עצמה, וכל אותו זמן לא ויתרה, המשיכה לצעוק לעברי איומים וקללות. היא לא הפסיקה גם כשפייטרו, המום, סייע לה להתרומם בזרועו הבריאה. בקול חנוק, זועם ובו־בזמן כואב בכנות, בנשימה נעתקת ובעיניים פעורות, אמרה: את כבר לא הבת שלי, הוא הבן שלי, הוא, אפילו אבא שלך לא רוצה אותך יותר, אפילו האחים שלך; הלוואי שהבן של סאראטורה ידביק אותך בזיבה ובסיפיליס, איזה רע עשיתי שמגיע לי לראות יום כזה, אוי אלוהים, אלוהים, אלוהים, אני רוצה למות תיכף ומיד, רוצה למות עכשיו. סִבלה השתלט עליה עד כדי כך שפרצה בבכי, דבר בלתי־נתפס בעיני.

     

    רצתי לחדר־השינה ונעלתי את עצמי. לא ידעתי מה לעשות, מעולם לא ציפיתי שפרידה תהיה כרוכה בעינוי כזה. הייתי מבוהלת, מדוכדכת. מאיזו תחתית אפלה, מאיזו חוצפה שלי, הגיעה הנחישות שלי להדוף את אמי באלימות פיזית דומה לזו שלה? נרגעתי רק כאשר כעבור זמן־מה הגיע פייטרו ודפק על הדלת ואמר בשקט, במתיקות בלתי־צפויה: אל תפתחי, אני לא מבקש ממך לתת לי להיכנס; אני רק רוצה לומר לך שלא רציתי את זה, זה יותר מדי, זה לא מגיע גם לך.

     

    ---

    'הסיפור של הילדה האבודה', אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה