פרס א.מ.ת לדויד גרוסמן על מפעל-חיים בתחום הספרות   דויד גרוסמן הוא זוכה פרס א.מ.ת (אמנות, מדע ותרבות) למפעל-חיים בתחום הספרות לשנת 2007. הפרס, בסך 100,000 דולר, מוענק מדי שנה על הצטיינות, הישגים אקדמיים או מקצועיים בעלי השפעה מרחיקת-לכת, ותרומה מיוחדת לחברה. חבר השופטים שהחליט להעניק לגרוסמן את הפרס: פרופ' זיוה בן-פורת, פרופ' ניצה בן-דב, ד"ר מיכל ארבל.   ספריו של דויד גרוסמן בסימן קריאה / הקיבוץ המאוחד ובספריה החדשה: רץ (סיפורים, 1983) חיוך הגדי (רומאן, 1983) עיין ערך: 'אהבה' (רומאן, 1986) הזמן הצהוב (תיעוד, 1987) גן ריקי (מחזה, 1998) ספר הדקדוק הפנימי (רומאן, 1991) נוכחים נפקדים (תיעוד, 1992) יש ילדים זיגזג (רומאן, 1994) שתהיי לי הסכין (רומאן-מכתבים, 1998) מישהו לרוץ אתו (רומאן, 2000) בַּגוף אני מבינה (שתי נובלות, 2002) מומיק (נובלה, 2005) מתוך מכתב-ההמלצה של הספריה החדשה לוועדת הפרס: דויד גרוסמן פעיל בספרות העברית למעלה מעשרים-וחמש שנים, ברומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות, וספרים לנוער ולילדים. בשנים הללו הוא זכה לא רק לתהילת המבקרים, שהכתירו אותו כאחד מגדולי הסופרים שלנו, ולאהבה עצומה של קהל הקוראים (כל ספריו, החל מן הראשונים, הם רבי-מכר, ובהם ספרים שעברו 150,000 עותקים) – אלא גם הפך לאחד הסופרים המהוללים בעולם. כך, במדינה כמו איטליה תהילתו בין המבקרים והקוראים אינה פחותה מזו שבארץ, והוא מוערך שם כאחד הסופרים החשובים בעולם. קשה למצוא חנות ספרים איטלקית – או אנגלית, או אמריקנית – בלי ספרים של גרוסמן על המדפים. וכל ספר חדש שלו מתורגם מיד ללשונות רבות.     מספר לספר מצליח גרוסמן לשוב ולהפתיע, לפתוח בפני קוראיו חלון לטריטוריה חדשה, לא-מוכרת. אף פעם אינו חוזר על עצמו. והוא מתבונן בעולמן של דמויותיו הבלתי-צפויות מתוך אינטימיות ועומק-מבט מיוחדים במינם. זו אחת מסגולותיו יוצאות-הדופן, הנדירות מאוד: הוא ניחן ביכולת להבין ולהכיל את מלוא המורכבות האנושית של הדמויות שלו, את המנגנונים הסמויים והעדינים ביותר של נפשן, וזהו ללא ספק אחד ממקורות העוצמה הרגשית של ספריו, המטביעים חותם של ממש על קוראיהם, מטלטלים ופוקחים עיניים. הוא שב ומראה כיצד יכולה ספרות להיות משמעותית, נחוצה.     בעידן שבו הספרות העברית הולכת ומצטמצמת להסתכלויות שבין האף הפרטי לסנטר, מעצב גרוסמן דמויות הנאבקות על קו הגבול השברירי בין ה'אני' לבין ה'אחר', בין הנפש והגוף הפרטיים – לבין החברה, השפה הקולקטיבית והעולם הסובב, שעצם התממשות זהותו של הפרט תלויה בהם, ובו-בזמן היא גם עומדת בסכנה של התמוססות בתוכם. זה הציר של כתיבתו, התימה המרכזית המהדהדת בכל המנעד הרחב של ספריו.     עולם פנימי, שפה פרטית, הסתגרות בתוך גבולות וקליפות, הם צד אחד של הדמויות והמצבים בכתיבתו של גרוסמן – צד של העצמי בטהרתו (הבלתי-אפשרית) מול הזר, החיצוני, הסתמי והמקפיא. ה'אני' הבוקע מתוך קליפותיו וכבליו, ההורס את קירותיו, נמצא בסכנה לאבד את עצמו. אך ה'אני' המסתגר הוא 'אני' מת. לכן, בסופו של דבר, כותב גרוסמן על דמויות המגלות דרך שברירית, כמעט ניסית, להתממש מתוך איזו חירות פנימית, דמויות הנשאבות מתוך עצמן, גולשות אל מעבר לקו הגבול שלהן, מאפשרות לאדם אחר להציץ אל מנגנוניהן הפנימיים הכי אינטימיים. ומעניין שהשמירה על הזהות מצד אחד, והפתיחה של הגבולות מצד אחר, מאפיינת לא רק את כתיבתו הבדיונית, אלא גם את האוטופיה שהוא מציע למדינת ישראל (מול סכנת ההסתגרות וחוסר הדיאלוגיוּת) בספריו הספרותיים-פוליטיים: 'הזמן הצהוב' ו'נוכחים-נפקדים'. שני ספרים אלה פיתחו ברגישות דיאגנוזות ותחזיות שהמציאות-עצמה, בשנים שאחרי כתיבתם, איששה, והקריאה בהם מעוררת התפעלות גם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. מדינת ישראל בהם אינה שונה מן הגיבור הגרוסמני האישי בספרים כמו 'ספר הדקדוק הפנימי', או הנובלה "איטרוף". ולכן, גם בלי שהרומאנים של גרוסמן יהיו אלגוריות על כולנו, הקריאה במכלול יצירתו הופכת אותם לכאלה, והופכת את גרוסמן לסופר הרלוונטי ביותר מבין הכותבים היום בספרות העברית.   דויד היקר, אנו נרגשים וגאים בזכייתך. ברכות חמות מאיתנו וממאות-אלפי קוראיך ואוהביך.