באופן פרדוקסלי, מרגע שסיפורו של מומיק "הוקטן" בסדרת "הספריה הקטנה" מרומן לנובלה, הוא גדל ומקבל גם ממדים סימבוליים. הקריאה בו על מומיק הופכת בהקשרה החדש לקריאה על האנטומיה הנפשית של רקמה חברתית שלמה, זו המכונה בשניים-שלושה העשורים האחרונים "בני הדור השני".

גרוסמן מציג, באמצעות היצמדות לתודעתו המוגבלת של הילד מומיק, יחסים מורכבים ומלאי סתירות בינו לבין הוריו: חמלה עזה כלפיהם ורצון לרצות אותם ולגונן עליהם, פחד ומשיכה אובססיווית אל סודם, אך גם ידיעה שסיוטיהם וחרדותיהם אינם מותירים לו מקום מחיה.

ומכאן לעוד "הקטנה" שהפורמט החדש מגלם – הקטנה דורית. הטקסט המוקטן, שרואה אור עכשיו, עשרים שנה אחרי שנכתב כחלק ממשהו אחר, בפורמט קטן וקל (וגם זול יחסית) ושגיבורו היחיד הוא ילד, יתקבל גם כספר לבני הנוער, ויפנה בכך לעיניים חדשות, לצעירים בני "הדור השלישי". לתלמידי בתי-הספר התיכוניים ישמש הספר אמצעי לבחון מתוך אמפתיה של דור המשוחרר מן הטראומה את הדינמיקה הטראגית שבין שני הדורות הקודמים – הניצולים ובניהם. בעקיפין מזומנת להם גם ההבנה כי סיפור השואה הוא אמנם סיפור היסטורי, אך בו בזמן זהו סיפור שנתון לתכתיביה של רוח הזמן, ועל כן הוא משתנה מאוד ברצף הדורות.

כך, בקריאה מאוחרת של 'מומיק', בולטים צדדים שרווחים ומדוברים יותר בשיח הציבורי היום. מתבקש, למשל, לבחון במהלך הקריאה את השאלה על הקשר שבין שני הסיפורים – הסיפור ההרואי של מומיק והסיפור הקורבני של הוריו, שמתוכו רוקם מומיק את סיפורו. הקריאה על מומיק, שהופך בשלב מסוים לקלגס אכזר בעצמו, אל מול בעלי החיים שהוא כולא ומרעיב במחסן החשוך, עשויה לעורר שאלות כלליות יותר, על המעבר המסוכן והפתולוגי מקורבנות ופחד לאכזריות ולהרס עצמי.

גם במקרה זה, "הקטנת" הטקסט היא למעשה הגדלה והרחבה שלו. נוכחותם הסימולטנית של שני דורות של קוראים, הניגשים אל סיפור השואה באופן שונה כל כך, מעבה את חוויית הקריאה. גרוסמן אמון על המתח הדורי המרתק הזה המתרחש בחוויית הקריאה.

ניצול האסטרטגיה הספרותית הזאת ב'מומיק', באמצעות העתקתו מהקשרו המקורי, הופכת אותו ליצירה חדשה לחלוטין בעלת אימפקט יוצא דופן.