גפרורים

סיפור מאת חגי ליניק

בקצה הטיילת של יפו נכנסו ארבעתם למסעדת דגים. איבְּרהים התיישב בפניו לים ששכב בחוץ שקט. ניסן התיישב מולו. מלצר בחולצה לבנה, שעיפרון תקוע על אוזנו, ניגש אליהם ופרש על שולחן הפורמייקה מפת נייר אפורה, הניח בקבוק מים קרים, ארבע כוסות, מאפרה, ונעלם. איברהים הצית סיגריה ואמר שמזג-האוויר טוב. שניהם האמינו בקומוניזם, ופעם בשנה יצאו לנופש משותף. זה היה מין טקס פרטי וצנוע של רצון טוב, אחוות עמים, שוויון זכויות וערבות הדדית. הזכות לבחור את המקום הטוב ביותר, ליד שולחן שאפשר לראות ממנו את הים, היתה שמורה השנה לאיברהים.

המלצר חזר וביד אחת שלו מגש ענקי, עמוס צלוחיות עם סלטים. הוא פיזר אותן במהירות הבזק על השולחן. אחריו הופיע הטבח והתנשק עם איברהים. הוא היה מהכפר שלו, בן-משפחה של אשתו. איברהים הציג את ניסן ואמר, "חבר". הטבח לחץ את ידו והורה בקול רם למלצר "לפנק את השולחן".

איברהים היה מרוצה. מרים, אשתו של ניסן, ביקשה מהמלצר מאפרה נוספת. היא הציתה גפרור, הדליקה סיגריה, ובתנועת יד חדה מיהרה לכבות את הגפרור, לפני שהאש תאכל לה את האצבע.

איברהים בצע ראשון מהפיתה ואכל בידיים. בחוץ נשמע קולו של המואזין הקורא לתפילה, ואיברהים אמר בטון של אחד שמבין, שהמואזין הזה הוא עיוור מלידה. ניסן הקפיד לשתוק ולא שאל את השאלה המתבקשת, "מאיפה אתה יודע?" איברהים המתין לשאלה, כדי שיוכל לספר לניסן בגובה-העיניים. ניסן הוא כל השנה בעל-הבית שלו, אבל עכשיו, בשבוע הנופש, הוא ידיד, עמית לעבודת-כפיים. הוא רצה לומר שיש לו אוזן מוזיקלית, רגישה מאד לקולות של בני-אדם. שהוא יכול לזהות מתי מפצה הקול על אובדן חוש הראייה. הטבע תמיד מפצה בחידוד הקול על חולשה של אחד החושים. כמו אצל העטלפים עם הצרחות שלהם, או כמו אצל החפרפרות. הוא היה אומר לניסן שכמו כל יונק, ככה גם החפרפרות יודעות לחלום. לא חלום ארוך וצבעוני, אבל חלום קטן שממלא את הלב בחושך הנצחי שיש במחילות. כל בעלי הדם החם חולמים. והשיחה היתה מפליגה בניצוחו עד שהיה מגיע לספר על החלום שלו. הוא יספר, ויתבטל הפער. הוא פועל בניין והאחר בעל-בית, אבל שניהם עובדים זה לצד זה על הפיגומים, חשופים לאותה שמש. שם, על הפיגומים, הוא מוכן לספוג עקיצות על חשבונו במסווה של חוש הומור, כדי שהזמן בעבודת הכפיים הקשה יקבל קצב טוב. שם הוא חייב לקבל את ההייררכיה, היא חלק מחוקי הפרנסה. אבל פה, בנופש המשותף, יש לו זכויות שוות.

אלא שניסן שתק. שיבח את טיב האוכל. מרים ונָעימה, אשתו של איברהים, מיהרו לתמוך בו בהמהומי הסכמה. המשפט על המואזין העיוור נשטף במלל הכללי והותיר את איברהים באי-שקט. ניסן מזג מבקבוק היין שהזמין, וכל הארבעה הרימו כוסות, הקישו, קראו לחיים, לבריאות ולשוויון זכויות. איברהים מילמל, "לשוויון זכויות", גמע את כוס היין בלגימה אחת ושיחרר צמרמורת. נעימה הביטה עליו. שניהם היו חברים ברק"ח. הם הכירו בסימפוזיון של המפלגה.

מרים הטילה את אפר הסיגריה למאפרה שעמדה במרכז השולחן ואת זו שלידה שמרה כמעט נקייה. היו בה רק שלושה גפרורים בעלי ראש שרוף. המלצר שהסתובב סביבם ללא-הרף ניסה להחליף את המאפרה של מרים בנקייה. היא ביקשה שישאיר אותה והסבירה שהיא אוספת את הגפרורים לַבֵּן שמדביק אותם ובונה מצודה מגפרורים שרופים. איברהים ואשתו שאלו, "למה לא אמרת?" אילו ידעו לא היו זורקים את הגפרורים שלהם למאפרה הגדולה המלאה אפר. ואיברהים, אף-על-פי שהחזיק בין האצבעות סיגריה דלוקה, שלף גפרור מקופסת הגפרורים שלו, הצית אותו ומיד כיבה, כדי שרק הראש שלו יישרף. הוא הניח אותו במאפרה הנקייה לצד שלושת הגפרורים ששכבו בה ואמר, "תרומתנו הצנועה". מרים חייכה. הביטה במאפרה.

לאחר שסיימו לאכול את המנות הראשונות, ובקבוק היין עמד ריק, סימן איברהים למלצר שיתקרב והזמין לכולם דגי ים בשמן עמוק. ניסן התחיל בבת-אחת לדבר על האַבְּחָזים, טען שנלחם לצידם במלחמת-העולם השנייה. "הם הגיעו מהקווקז בחורף של 1942. היו עטופים במעילים מפרוות שועלים וסיפרו כל לילה סיפורי ציד. הם אהבו את הבז שלהם אהבת נפש, אולי אהבו אותו יותר מאשר את הילדים שלהם. כדי לאלף בז לצוד, חייבים לתפוס אותו בידיים. בז עף גבוה בשמיים, אי-אפשר ככה סתם פתאום לתפוס אותו, לַבֶּן-אדם אין כנפיים. תמיד אפשר להוריד גוזל מהקן ולגדל אותו, אבל אז הוא גדל מפונק". הוא הביט אל אשתו, ניסה לשווא לצוד את תשומת-לבה. "הגברים חפרו בור, הורידו לבור את האיש הזריז של הכפר, כיסו את הבור בענפים, שחטו יונה, שמו אותה על הענפים וחיכו שריח הדם והראייה החדה של הבז יעשו את העבודה. כולם יודעים שדם מושך דם. הבז הופיע. בהתחלה הוא היה רק נקודה שחורה בשמיים. הוא הביט מלמעלה בעין החדה שלו, הריח את הדם". ניסן הדגים, צימצם את עינו השמאלית וחידד את הימנית, תקע מבט באשתו של איברהים. איברהים ביקש שיפסיק. אם הוא רוצה להראות, שיראה על אשתו. ניסן צחק.

"הבז חג במעגלים והביט עד שהכול הסתדר לו. ריפרף בכנפיים, ננעל, וצלל כמו אבן. הזָריז הציץ דרך הענפים והמתין, וכשהבז פרש כנפיים כדי לעצור את הנפילה ושלח קדימה את הטפרים לאחוז בטרף, משך הזריז את היונה, שלח במקומה את היד שלו ותפס".

ניסן השתתק, לגם מהקפה, משך מהסיגריה, הזמין בתנועת יד סיבובית ארבע כוסות קוניאק ואמר, "כדי לתפוס מישהו צריך קודם-כל לפתות אותו שיתקרב, ורק אחר-כך לדעת לשחק עם הידיים".

הם לגמו מהקוניאק.

איברהים ניענע קלות בראשו כמבין עניין ופסק, "אסטרטגיה שגויה. אני חושב שכדי לתפוס מישהו צריך לדעת לרוץ מהר", וסיפר על סבא שלו, שבימי התורכים רץ תמורת כמה גרושים והבריח את הארנבות מהשיחים, בשביל שהתורכים יעשו עליהן מטווח. בגאווה הוסיף שלסבא שלו יצא בכל העמק שם של שועל ותיק. בכל ערב הוא היה מוציא את השפם שלו לטיול בכפר. שפם צנוע, לא דומה בכלל לשפם של העיראקים, או של הירדנים, או של הסורים. שפם תחת השפעה תורכית או בולגרית, פס צר מעל לשפה, שמתחבר בזווית לנחיריים. "שפם של עירוניים, של אינטלקטואלים", הדגיש איברהים וחייך חיוך דק כסכין גילוח.

ניסן השתתק. הוא לא סיים את הסיפור על הבז. זה הרגיז אותו. מתח קל נישא באוויר. אשתו של איברהים אמרה שהאבחזים הם בכלל צֶ'רקסים שסטלין גירש מהקווקז. הם בגדו ושיתפו פעולה עם הגרמנים. מי שבגד פעם אחת יבגוד כל החיים שלו.

איברהים הביט על מרים, רצה להגיד משהו, אבל בלם את עצמו ודפק קלות על השולחן בכף ידו הפתוחה. הצטרף לקצב המוזיקה שהגיעה מהרדיו. שירי סן רמו.

ניסן הצית סיגריה וזרק את הגפרור בהיסח הדעת אל המאפרה הכללית. משך עשן אל הריאות, הקפיד היטב לא להרטיב בלשונו את הטבק, ואמר שלתפוס את הבז זאת רק חצי עבודה, עכשיו צריך לדעת גם לאלף אותו. בז לא שוברים באמצעות רעב או צמא, ולציפור גם אי-אפשר לתת מכות. לכן פשוט מכניסים את הציפור לחדר אטום וחשוך, מחביאים לה את השמש וככה משתלטים לה על הזמן. המאלף יושב על כיסא עץ, הבז עומד על מקל. חושך ומחכים. הזמן עומד. המאלף לא נודד עם המחשבות שלו, רק נשאר לשבת בחדר בעיניים פקוחות, מביט על הבז. אבל הציפור יודעת לשחק. מביטה לצדדים אדישה כאילו המאלף בכלל לא קיים. היא אפילו עוצמת עין, עושה את עצמה נרדמת, מנסה לטשטש, להוריד את המתח. למאלף אסור להתפתות. הזמן חולף והשמש לא עולה, אין אור. חושך. הם יושבים בחדר האפל –  יום, יומיים, שלושה. הדממה והחשכה עוטפות אותם עד שהזמן הולך לאיבוד. עכשיו זה רק הבז והמאלף, נטו. המאלף לא חושב על האשה, והציפור לא חושבת על הרוח. מדי פעם מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל ומנחשת שמתרחשת כאן צרה. לאחר יומיים ללא שינה מתחיל השטן לעבוד. פתאום מתחשק גם לו לעמוד על חתיכת עץ, להניע את הראש ולמצמץ בעין אחת. המאלף סבלני, שייקח לו הבז את הזמן שלו, הוא לא מפריע לו לישון. וכשהבז מתעורר, האישונים שלו מתרחבים ונפתחים עד למקסימום בגלל החושך. ואת מי הוא רואה? את המאלף. עירני, יושב ברגל על רגל, מתנהג בטבעיות. חושך, הוא נרדם שוב, ישֵׁן, מתעורר, ועדיין חושך. כאילו הוא עכשיו בכלל מת. כי אם לא מת, אז איפה האור? אין אור. ואז נעשה ברור לשניהם שמעכשיו המאלף הוא בעל-הבית. מרגע זה הבז כנוע. קופץ ומתיישב למאלף על הזרוע, מחפש חֶברה. המאלף לא צריך לאלף. הוא רק מראה לו את הסימנים והבז מבין תיכף ומיד. מצאו שפה משותפת.

איברהים אמר שהסיפור משעמם. וחוץ מזה, כולם מכירים את הסיפורים על האריה שטרף את המאלפת שלו.

ניסן אמר שזה קורה רק בקרקס, הוא מדבר על החיים. איברהים אמר שהחיים הם קרקס אחד גדול ושלח מבט רחוק אל הים, כדי שלא לפגוש את המבט של ניסן.

ארבע צלחות עם דגים מטוגנים הונחו על השולחן. איברהים הסביר איך כדאי לאכול את הדג כדי להימנע מהעצמות, והם שקעו באכילה. אברהים אמר, "כשאוכלים דג עדיף לשתוק". הם אכלו בשתיקה. איברהים מצץ את העין של הדג ואמר שזה מאוד בריא. אשתו אמרה שזה לא עניין של בריאות, אלא של אמונה תפלה, נגד עין רעה. אברהים התעקש "בריא", ולפתע הוסיף, "יום אחד פועלי כל העולם יתאחדו".

ניסן ענה, "לעולם לא".

איברהים אמר, "לפועל אין מולדת", וסימן למלצר, שמיד הופיע. מרים פזלה לעבר המאפרה, שלא ייקח את כל הגפרורים שהצליחה לאסוף עד עכשיו.

ניסן לא התווכח. הוא טבל את אצבעותיו בקערת מים פושרים מהולים במיץ לימון והזמין סיבוב של קפה שחור, מתוקים, וקנקן מי קרח. הם שתו בשתיקה, פרט לאיברהים שמשך את הקפה אל פיו ברעש גדול, הצית סיגריה, כיבה מיד את הגפרור והניח אותו במאפרה הנקייה. הצית עוד גפרור, כיבה, ואמר "בונוס".

אשתו של איברהים קירבה את ספל הקפה אל פיה, החזיקה אותו בשתי אצבעות, וגילתה לניסן ולמרים שאברהים יודע להכות במצלתיים. בצעדת אחד במאי ברחובות נצרת הוא מכה בהן במיומנות רבה. היא הפצירה בו שידגים משהו. איברהים, בעזרת שתי כפות מרק, הקיש מקצב דהרה של סוס המופיע משום מקום, שועט ליד השולחן ומתרחק אל האופק עד שהוא נעלם. ניסן חייך ומחא כפיים.

הם קמו מהשולחן ונפרדו מהטבח בהמולה גדולה ופנו ונדחקו בקבינה של הוויליס. מרים נהגה, אשתו של איברהים ישבה ליד החלון, וניסן ואברהים הצטופפו באמצע. כולם מלבד מרים שרו ברוסית, "פנֵינו אל השמש העולה". אשתו של איברהים גילגלה את לשונה והשמיעה "לוּלוּלוּלוּ" ארוך ומלא שמחה. כל הארבעה פרצו בצחוק.

איברהים הודיע שהמהפכה לא הסתיימה.

ניסן אמר, "היא גוועת מעצמה".

איברהים אמר, "במערב עוד תזרח השמש".

ניסן אמר, "כשיצמחו לי שערות על כף היד".  

איברהים שאל, "מי אמר על מי: יש לו עיניים צהובות כמו של זאב".

ניסן ידע את התשובה, אבל אמר "לא יודע" בהכנעה מחויכת. סוף-סוף שיתף פעולה עם איברהים, שניסה בכל נופש להתמודד אתו. בעיקר היה יוזם חידון. הוא היה השואל וניסן היה צריך להשיב. איברהים כבר היה שיכור ושכח שאמר משהו על הקונפליקט של המטריאליזם, ועל המתח הקפיטליסטי, ולבסוף אפילו נשבר ואמר שהקומוניזם הוא בכלל המצאה של היהודים. הוא שר בערבית, "הוי ארצי, מולדתי האהובה", ודמעות זלגו בשקט מעיניו. הוא ביקש ממרים שתעצור. הוא רוצה לנשק את האדמה.

אשתו אמרה לו "אוּסְקוּט" וניסתה להניח את כף ידה על פיו. הוא התחמק ואמר לניסן, תוך כדי הנפת ידו הימנית וזקירת האצבע, "יש בערבית פתגם שאומר, כל אחד צוחק אחרת כשמדגדגים אותו, אבל כולם צורחים כשדוקרים אותם בשיפוד". אשתו התנצלה בשמו ואמרה, "אל תשימו לב, הקוניאק עושה אותו משוגע". איברהים הודיע שהוא מחרבן על הקוניאק ובאותה הזדמנות גם על הקומוניזם, שהוא רק דיבורים ודיבורים. בן-אדם צריך לדעת מתי להפסיק לחלום. ולפתע פרץ ביבבות ואמר בהכנעה שחלום יכול להיות רעל, אבל אין מה לעשות, כל היונקים חולמים. כל מי שיש לו דם חם חולם, אפילו החפרפרות. וניסן, שגם הוא היה טיפה שתוי, אמר בלעג, "על מה כבר חפרפרות יכולות לחלום?"

"על האדמה", אמר איברהים.

מרים התרכזה בנהיגה. היא זיהתה מרחוק ניידת ומיד אמרה בשקט, "משטרה, שמישהו יתכופף". איברהים אמר שהם יכולים לקפוץ לו, הוא לא מתכופף. ניסן גלש עם התחת מהמושב, הוריד את הראש, שהשוטרים לא יבחינו שהם ארבעה בקבינה, ועוד שתויים. איברהים הודיע ברוב חשיבות שזו אזעקת שווא, אלה לא משטרה, רק הג"א. הוא אמר לניסן, "קום קום, אל תפחד, אלה לא יכולים לעשות רפורטים". ניסן התיישר ואיברהים הודיע שהוא עדיין קומוניסט רק כדי שהמפלגה תשלח את הבן שלו עם מלגה ללמוד רפואה במוסקבה. כדי שהבן שלו לא יצטרך כמוהו לעבוד כל החיים עם הידיים תחת השמש. זה החלום שלו, שהבן יהיה רופא. הוא קילל את ברז'נייב ואת תופיק טובי, וגם את קוסיגין הכניס לחבילה, אמר עליו שהוא במיוחד שרמוטה איבן שרמוטה, וציין שהדבר היחידי שטוב בקומוניזם הוא השירים, הריקודים, הבחורות והוודקה.

הוא הצית סיגריה והגיש לניסן את הגפרור שרוף הראש ואמר, "הנה, תן לבן מתנה ממני, שיבנה את המצודה שלו. חלום יפה יש לילד, מאוד פרגמטי. כשיגדל אולי יהיה מהנדס או ארכיטקט. אתה רואה, לכל אבא יש חלום". 

השתררה שתיקה. אשתו של איברהים הציתה סיגריה ושאלה בנימוס מוגזם איפה להניח את הגפרור השרוף, וניסן הושיט את ידו ואמר ברוך, "פֹּה".

כשהגיעו הביתה, פינו ניסן ואשתו, כמדי ערב בשבוע הנופש, את חדר-השינה שלהם וישנו בסלון על מיטת סוכנות מתקפלת. איברהים ואשתו ישנו בחדר-השינה על המיטה הזוגית. זו היתה עוד אחת מהזכויות שקיבל איברהים בנופש המשותף. הוא מאוד נהנה ממנה. עכשיו הוא שוכב בחדר, מתחת לשמיכה, בחושך. עוד שנייה יצנחו העפעפיים שלו והוא יירדם בחדר הסגור. לפתע, בתנועה אחת, הסיר מעצמו את השמיכה. "מה קרה?" שאלה אשתו. "לא עייף", ענה איברהים.

---

הסיפור פורסם בעיתון 'ישראל היום' בערב פסח תשע"ב.

ספרו של חגי ליניק 'דרוש לחשן' הוא זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2011.