שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    הרומאן המצרי / אורלי קסטל-בלום

    פתיחת הספר:

     

    הוא אמר שיבוא בטרקטור דרך השדות, שיחזרה ויוויאן בעודה מביטה בעצמה בַּמראָה בשירותים של הבנק ומסתרקת. היא לא היתה מרוצה. השיער לא הסתדר יפה. בכל־זאת יום חתונתה היום. אומנם אין לה שמלת כלה, והכל יתרחש בשיא המהירות בבית של הרב של כרכור, אבל חתונה! שוברים כוס, נודרים נדרים. מעכשיו היא לא תהיה שונה מהאחרות, משאר נפלטות הגרעין המצרי, שחלקן כבר בהיריון, ואחדות כבר יש להן ילד שֶׁרָץ – וכבר לא אחריהן! גם מאחיותיה לא תהיה שונה! שתיהן כבר התחתנו בבית־הכנסת המפואר "שערי שמיים" בקהיר. איזו עוגמת־נפש היתה לה שלא יכלה להגיע לחתונות שלהן. הרי כבר היתה אז בארץ, בקיבוץ.


    ויוויאן היתה בת עשרים־ושש, ופיגרה אחרי כולן, וזה היה שוד־ושבר.


    צ'רלי היה הצעיר בחמישה אחים שנולדו זה אחר זה עוד במצריים, במחצית הראשונה של המאה שעברה, לפְלוֹר ולדויד קַאשְׂתִּיל, אחרי שלוש בנות שנפטרו זו אחר זו כי לא היו אז תרופות מספיק טובות בשבילן. אחת הלכה מטיפוס בת שבע, שנייה מאבעבועות שחורות בת עשר, ושלישית נפטרה בגיל אחת־עשרה, מהתפוצצות של אפנדיציט. אִמם פְלוֹר מתה מצער בגיל חמישים, והיא קבורה בקהיר, לא בעזה כפי שוויוויאן חשבה תחילה.


    גם לאמא של ויוויאן קראו פלור, אבל משפחתה של ויוויאן חייתה כבר מאות שנים במצריים, יותר מדי מאות שנים, אולי אפילו אלפִים, כי כנראה, כפי שאמרה לה אמא שלה פלור, הם היו שייכים לחמולה ההיא, לבית־האב האחד והיחיד ההוא שלא מסופר עליו בתולדות עם ישראל – אלה שביציאת מצריים הגדולה סירבו למשה רבנו ונשארו במצריים בתור עבדים. רק כעבור מאות שנים הם השתחררו והיו לציידים פראיים, וכשהגיעו יהודים למצריים אחרי גירוש ספרד, מיהרו אלה להתחבר אליהם, כי הרגישו באיזה אופן סתום, מיסטי, בקִרבה הקדומה.


    צ'רלי היה בחור רזה ושתקן מאוד, שקוע בעולמו־שלו. הוא לא נרפא ממותן של שלוש אחיותיו, ובמיוחד מן ההשפעה שהיתה למותן על האם, שהצמידה אליה עד יומה האחרון את צ'רלי בן־הזקונים, הילד השמיני שלה.


    ויוויאן הבחינה בנוכחותו של העבר בקרבו של צ'רלי לפי שתקנותו, ותדירוּת המצמוץ בעיניו, והכמות העצומה של הסיגריות שעישן. היא האמינה שדווקא בזכות הפצע הזה יסתפק צ'רלי, כאיש משפחה, במסירות למשפחה אחת, וישאף להכנסה קבועה שהולכת רק למשפחה אחת, וגם שלא יצעק בקולי־קולות כמו שני האחים שלה, שבילדותה נשמעו צעקותיהם בכל רחבי רובע הֶליוֹפּוֹליס בקהיר, עד כדי כך שוויוויאן ושתי אחיותיה, סֶסיל וסולנג', התביישו ללכת ברחוב.


    וּויוויאן גם ייחלה שלא ירביץ ולא יבגוד. ונניח שירביץ – את זה היא עוד יכולה לספוג, אם כי אינה יכולה להתחייב שלא תהיה נקמה כואבת – אבל שיבגוד? שיהיו לה שותפות בו, ושיֵדעו עליה שבוגדים בה? את האובדן שמביאה איתה הבושה היא לא תוכל לשאת.


    לעולם היא לא תוכל לשכוח את הדרמה שאמא שלה עשתה לאבא שלה, אחרי שיצא המרצע מן השק והתברר שהמשכורת שלו מתחלקת לשתיים, וגם לא בדיוק שווה בשווה. אומנם הס מלהזכיר את מה שעשה אביה אולי עשרים שנה מתחת לאף של כולם, אבל כמעט כולם יודעים. אצל ויוויאן לא יקרה שום דבר אפילו דומה לזה. היא תִּפְקח שבע עיניים, יומם ולילה. טוב, מקסימום בגידה אחת, מקסימום שתיים, אבל סיפור של חמש־עשרה שנה, אפילו עשרים, ועוד עם ילדים? כל הרָדָארים שלה מכוּונים לגלות, לפי סימנים שהיא והאחיות שלה ישבו ודיברו עליהם בריץ'־קפה, ותהו איך ייתכן שאמא שלהן לא שמה לב, וניתחו לעומק, והניחו שהיתה שקועה בטיפוח הבן הבכור.


    מלבד אחיותיה שכבר היו נשואות, גם אָחִיו של צ'רלי, ויטָה, כבר היה נשוי לאָדֶל, שלא אהבה את הצהוב של הביצה הקשה, וסיפרה לכולם בגרעין המצרי בקיבוץ, שהיא חצי־אשכנזייה. בחדר־האוכל נתנו לה שתי ביצים, כי ידעו שהיא אוכלת רק את הלבן. את הצהובים היתה מעבירה לבעלה, גיסהּ־לעתיד של ויוויאן. ויוויאן לא הבינה מה הקשר בין העובדה שהיא חצי־אשכנזייה, לבין זה שהיא לא אוהבת את הצהוב של הביצה, אבל אדל היתה מציינת תמיד בחדר־האוכל את שתי העובדות האלה בסמיכות.


    בשש היא צריכה להיות בביתו של הרב. הוא אומנם בא מאיראן, אך הטקס לא יהיה פרסי אלא על־עדתי. לוויוויאן לא היה אכפת איזה מנגינות יהיו, העיקר היה לגמור עם זה כבר ולהיות נשואה כמו כולן. גם צ'רלי אמר לה שלא אכפת לו מהמנגינות. הוא מביא אתו כמה לירות שייתן לרב בסתר, אז שהרב יעשה את העבודה שלו וישלח אותם לדרכם בלי לבלבל את המוח. צ'רלי יותר מדי אנטי־דתי לטעמה. והוא גם יותר מדי קומוניסט. הכניס את עצמו כל־כולו לתוך העניין, "השומר הצעיר" "השומר הצעיר".


    ויוויאן חישבה שעליה לצאת מתל־אביב לכל המאוחר בשלוש. היא תתאפר בכרכור, במראָה בחדר־האמבטיה של הרב. תיקח איתה בתיק את כל כלי האיפור שלה. אין לה הרבה. מי יצלם אותה? בטח לא היא־עצמה.

     

    ---

    'הרומאן המצרי', אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ינואר 2015.
    © כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה