שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    החבֵרה הגאונה / אלנה פרנטה

    מתוך פתיחת הספר:


    הבוקר טילפן אלי רינו, חשבתי שהוא שוב רוצה כסף והתכוננתי לסרב לו. אלא שהוא טילפן מסיבה אחרת: לא מוצאים את אמא שלו.

       "ממתי?"

       "כבר שבועיים".

       "ורק עכשיו אתה מתקשר אלי?"

       הטון שלי נשמע לו מן־הסתם עוין, אפילו שלא כעסתי ולא התעצבנתי, היה בו רק בדל סרקזם. הוא ניסה לענות לי, אך עשה את זה באופן מבולבל, במבוכה, חצי בדיאלקט וחצי באיטלקית. הוא אמר שהוא בטוח שאמא שלו מסתובבת בנאפולי, כמנהגה.

       "גם בלילות?"

       "את יודעת איך היא".

       "אני יודעת, אבל שבועיים של היעדרות נראים לך נורמאליים?"

       "כן, את לא ראית אותה מזמן, היא הידרדרה: היא לא מצליחה לישון, נכנסת, יוצאת, עושה מה שמתחשק לה".

       ובכל־זאת, לבסוף החל להיות מודאג. שאל את כולם, עשה סיבוב בכל בתי־החולים, אפילו פנה למשטרה. כלום, אמא שלו לא היתה בשום מקום. איזה בן טוב: איש גדול־ממדים, בשנות הארבעים שלו, שאף־פעם בחייו לא עבד ורק עסק בנוכלויות ובבזבוזים. יכולתי לתאר לעצמי כמה קפדניים היו החיפושים שלו. שום דבר. הוא היה בן־אדם בלי מוח, ובלבו היה קיים רק הוא־עצמו.

       "היא לא אצלך?" שאל אותי לפתע.

       האֵם? כאן בטורינו? הוא הכיר היטב את המצב ודיבר רק כדי לדבר. הוא אהב לנסוע והגיע לביתי לפחות עשר פעמים, בלי הזמנה. את אמו דווקא הייתי מארחת ברצון, אך היא לא יצאה כל חייה מנאפולי. עניתי לו:

       "לא, היא לא נמצאת אצלי".

       "את בטוחה?"

       "רינו, בבקשה: אמרתי לך שהיא לא אצלי".

       "אז לאן היא הלכה?"

       הוא התחיל לבכות, ואני הנחתי לו למצות את הסצנה הנואשת, את ההתייפחויות שתחילה נשמעו מעושות ואחר־כך נהיו אמיתיות. כשסיים אמרתי לו:

       "בבקשה, תתנהג פעם אחת כמו שהיא היתה רוצה: אל תחפש אותה".

       "לְמה את מתכוונת?"

       "בדיוק למה שאמרתי. זה חסר־תכלית. תלמד לעמוד על שתי רגליך, ואל תחפש גם אותי".

       ניתקתי את השיחה.

     

    לאמו של רינו קראו רָפָאֶלָה צֶ'רוּלוֹ, אך כולם קראו לה תמיד לינה. אני לא, אף־פעם לא השתמשתי לא בשם הראשון ואף לא בשני. בשבילי, כבר יותר משישים שנה, היא לִילָה. אם הייתי קוראת לה לינה או רָפָאֶלָה, ככה, לפתע־פתאום, ודאי היתה חושבת שהחברוּת שלנו הסתיימה.

       כבר לפחות שלושה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר. היא מעולם לא העלתה בדעתה בריחה כלשהי, החלפת זהות, או חלום לחיות חיים חדשים במקום אחר. ומעולם לא חשבה על התאבדות, הִבחילה אותה עצם המחשבה שרינו יצטרך להתעסק בגוף שלה וייאלץ לטרוח סביבו. כוונתה היתה תמיד אחרת: היא רצתה להתנדף, רצתה שכל תא מתאיה יתפזר; שלא יימצא כלום ממנה. ומפני שאני מיטיבה להכיר אותה, או לפחות אני מאמינה שאני מכירה אותה, אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר בעולם הזה, בשום מקום, אפילו שערה אחת שלה.

     

    --

     

    באותה פעם שלִילָה ואני החלטנו לעלות במדרגות החשוכות שהובילו, מדרגה אחר מדרגה, גֶרֶם אחר גֶרֶם, עד לדלת דירתו של דון אָקילֶה – החלה החברוּת שלנו.

       אני זוכרת את האור הסגלגל בחצר, את הריחות של ערב אביבי פושר. האימהות הכינו את ארוחת־הערב, הגיעה השעה לחזור הביתה, אך אנחנו התעכבנו, מבלי לומר מלה אִתגרנו זו את זו במבחן של אומץ. כבר זמן־מה, בבית־הספר ומחוצה לו, רק את זה עשינו. לִילָה היתה תוקעת את כף היד ואת כל הזרוע לתוך הלוע השחור של פתח ביוב, ומיד גם אני, בתורי, הייתי עושה אותו דבר עצמו, בלב הולם, וקיוויתי שהמקקים לא יתרוצצו על עורי, שהעכברושים לא ינשכו אותי. לִילָה היתה מטפסת אל חלון דירת־הקרקע של גברת סְפַּניוֹלוֹ ונתלית על מסגרת הברזל של החוטים לתליית כביסה, מתנדנדת קדימה ואחורה ואז צונחת אל המדרכה, ואני, בתורי, הייתי עושה מיד כמוה, למרות הפחד שאפול ואפצע. לִילָה היתה נועצת מתחת לעורה את סיכת הביטחון החלודה שמצאה ברחוב, מי יודע מתי, ושמרה בכיס כאילו היא מתנה של איזו פֵיה; אני הייתי מתבוננת בחוד המתכתי שחפר מנהרה לבנבנה בכף ידה, ואז, כשהיתה שולפת את הסיכה ומושיטה לי, הייתי עושה כמוה.

       ברגע מסוים היא שלחה לעברי את אחד ממבטיה, מבט נחרץ, מעיניים מצומצמות, ופנתה לעבר הבניין שגר בו דון אָקילֶה. קפאתי מפחד. דון אָקילֶה היה המפלצת מהאגדות, נאסר עלי לחלוטין להתקרב אליו, לדבר אתו, להביט בו, לבלוש אחריו, היה עלי לנהוג כאילו לא הוא ולא משפחתו לא קיימים. בבית שלי, ולא רק בו, הוא עורר פחד ושנאה שאיני יודעת מה הוליד אותם. אבי דיבר עליו באופן שגרם לי לדמיין אותו כאיש גדול, מכוסה שלפוחיות סגלגלות, זועם למרות ה'דון', תואר שרמז לי על סמכות שלֵווה. הוא היה יצור שלא ידעתי מאיזה חומרים הוא עשוי, ברזל, זכוכית, סרפד, אבל חי, חי בנשימתו הלוהטת היוצאת מאפו ומפיו. האמנתי שדי שאראה אותו מרחוק והוא יחדיר לעיני משהו חד וצורב. ואם אשתגע ואתקרב לדלת דירתו, הוא ירצח אותי.

       חיכיתי קצת לראות אם לִילה תתחרט ותחזור על עקבותיה. ידעתי מה היא רוצה לעשות, לשווא קיוויתי שתשכח, היא לא שכחה. פנסי הרחוב עדיין לא נדלקו, וגם לא האורות במדרגות. מהבתים הגיעו קולות עצבניים. כדי ללכת בעקבותיה היה עלי לנטוש את תכלכלות החצר ולהיכנס אל השְׁחור של דלת המדרגות. וכשלבסוף החלטתי לעשות את זה, לא ראיתי כלום בהתחלה, רק הרחתי ריח של דברים ישנים ושל די־די־טי. אחר־כך התרגלתי לאפלה וגיליתי את לִילה יושבת על המדרגה הראשונה של גרם־המדרגות הראשון. היא קמה והתחילה לטפס.

       התקדמנו צמודות לקיר, היא שתי מדרגות לפני, אני שתי מדרגות מאחוריה, נאבקת עם עצמי אם לצמצם את המרחק הזה או לתת לו לגדול. עד היום עדיין נותרו בי התחושה של חיכוך הכתף בקיר המתקלף, והרושם שהמדרגות גבוהות מאוד, גבוהות בהרבה מאלה של הבניין שבו גרתי. רעדתי. כל רחש צעדים, כל קול, היו של דון אקילֶה שהנה מגיע מאחורינו, או מגיח לקראתנו עם סכין ארוכה, כזו שפותחים בה את החזה של התרנגולות. היה ריח של שום מטוגן. מארייה, אשתו של דון אקילֶה, תשים אותי במחבת עם שמן רותח, והילדים יאכלו אותי, והוא ימצוץ את ראשי, כמו שאבי עושה לדגי הברבוניה.

       עצרנו פעמים רבות, ובכל פעם קיוויתי שלִילה תחליט לחזור על עקבותיה. הזעתי מאוד, ואיני יודעת אם גם היא. מדי פעם הביטה למעלה, אך לא הבנתי אל מה, נראו רק החלונות האפורים הגדולים של כל אחד מגרמי־המדרגות. לפתע נדלקו האורות, אך הם היו קלושים, מאובקים, הותירו מרחבים של צל שופע סכנות. חיכינו לראות אם זה דון אקילֶה שהפעיל את מתג האורות, אך לא שמענו דבר, לא קול צעדים ולא פתיחה או סגירה של דלת. ואז המשיכה לִילה בדרכה ואני מאחוריה.

       היא חשבה שהיא עושה מעשה נכון והכרחי, ואילו אני שכחתי כל נימוק טוב, ובלי ספק הייתי שם רק משום שהיא היתה שם. עלינו לאִטנו לעבר הגדול בפחדים שלנו באותה עת, הלכנו לשם כדי להיחשף לפחד ולחקור אותו.

       בגרם־המדרגות הרביעי נהגה לִילה באופן בלתי־צפוי. היא עצרה לחכות לי, וכשהגעתי אליה היא נתנה לי את ידה. המחווה הזאת שינתה הכל בינינו לתמיד.


    ---

    'החבֵרה הגאונה', אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, אוגוסט 2015.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה