שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
שלושה שירים / נתן זך

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    מארזים
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    יצירת המופת / אנה אנקוויסט

    פתיחת הספר:

     

    דגי-הזהב זללו את הילדים שלהם. בקיץ החם נטול-הרוח היו עסוקים ימים ארוכים בהטלה. הקטן עם הכתמים השחורים על פניו רדף ללא לאות אחרי העצלנית הגדולה, נצמד ככפוי שד אל אחוריה הנפוחים, עד ששיחררה את הביציות שלה בין צמחי המים. הוא מיהר לעבור מעליהן ולהתיז, במין הזדווגות מרוחקת, שרבים ממרכיבי המעשה אכן היו בה, אבל מנותקים זה מזה לריטואלים חסרי-פשר, עבודה שיש לעשות במסגרת ההתרבּוּת ברגע שטמפרטורת המים עולה והרוח שוככת.


    האם אי-פעם חושב השחור: הוֹ, עצלנית שמנמנה חמודה עגולת מותניים אַת אהבת חיי, אני רוצה אותך רוצה אותך? הוא רוצה ביציות, רוצה להזריע כדי שהביצים המופרות יוכלו להידבק כחרוזים לבנים זעירים אל צמחי המים בממלכה הקטנה של קורות האלון, שהיא עולמם.


    ליסה כורעת על ברכיה ליד החבית ומתבוננת. בתוך הכדורים הזעירים מתחלקים התאים במהירות עצומה, עד שהדגיגים חזקים דיים להשתחרר מן הקליפה הקשוחה. בבת-אחת מרחפים עשרות מהם במים החמימים.


    ההורים, שכבר אינם זוג, לא מטפלים בדגיגים. אלה גומעים ללא הפוגה מים המכילים מזון בלתי-נראה. הם אוכלים את החומר שהם שרויים בתוכו, כפי שעשו עוד בבֵּיצה. אם איתרע מזלם להיקלע למסלול של הוריהם, קומצים ההורים את פיהם למשפך בגודל זרת, שנבלעים בו פגרי יתושים, זרעי לִבנֶה ודגיגים. באדישות יורקת העצלנית את זרעי הלִבנֶה.


    הייתי צריכה להגן עליהם, חושבת ליסה. בשבוע שעבר עוד שקקו המים דגיגים, יצורים שקופים זעירים באורך סנטימטר, עם חלק קדמי וחלק אחורי, עם כיוון שחייה ועם גרעין כהה בגופם. עכשיו המים שקטים. לעזאזל, אם רק הייתי מעבירה אותם לקערת הסלט, מאכילה אותם, מגדלת אותם במקום בטוח!


    האמת היא שלא מתחשק לה. האמת היא שהאשה הזאת, שאך בקושי, בחריקת שיניים, בניגוד למשאלותיה, למדה לקבל את החיים כפי שהם, לא רוצה להתמסר לדגי-הזהב שלה. בבוקר, לפני שמתחיל יום העבודה שלה, ובערב, כשהיא שוב פנויה, היא יושבת תמיד זמן-מה ליד החבית ומבטה מרותק אל היקום האכזרי. לפעמים היא בכל-זאת רוצה לתת לדגים הזדמנות הוגנת (אבל למי זה עוזר, ולָמה?), למשל, בימי כפור קשים לבקוע סדק בקרח בגרזן, אבל פעמים כה רבות הניחה לקרח, ובאביב צפו הפגרים הדהויים ללא ניע על פני המים. פעם אחת נלכד בקרח כל-כולו דג כתום בוהק, כמו משקולת מכתבים מזכוכית הנמכרת כמזכרת לתיירים, והשתחרר באביב, ניענע לאט ובאי-נוחות את זנבו, הפעיל את הזימים. אַת רואה, חשבה אז ליסה: אפשר לשרוד בתוך הקרח.


    ליסה פסיכיאטרית. היא גרה כעשרה קילומטרים מחוץ לעיר, בכפר שהשתלטו עליו נוסעים-לעבודה. בבקרים יש לה פְּרַקטיקה בבית, בצהריים היא עובדת במרפאה הפסיכיאטרית של האוניברסיטה. היא מעבירה סמינרים למתמחים, נותנת שיעורים לאחים ואחיות, מטפלת בפציינטים מעטים. הבית שלה הוא וילה ישנה, מרובעת, בנויה בסימטריות גמורה משני צידיה של דלת-הכניסה הכחולה-אפורה. מאחוריו משתרע מטע (תפוחים, שזיפים) עד לנהר. החבית עם הדגים ניצבת ליד דלת המטבח.


    בצד החזית, משמאל, נמצא אזור הפרקטיקה: חדר-העבודה של ליסה, עם חלונות גדולים בשניים מקירותיו. חדר-המתנה צנוע שהותקן מתחת למדרגות, מאחורי מחיצה מתקפלת. רק לעתים נדירות יושב שם מישהו, כי ליסה משאירה רבע-שעה בין פגישה לפגישה, והפציינטים מן העיר בדרך-כלל ממתינים לתורם במכוניותיהם שחונות לאורך הכביש.


    שעה פנויה בשל פציינט שחלה – רכיבה למרפאה באופניים! אין רוח, מזג-אוויר נעים של שלהי קיץ, אין בעיות חנייה ליד המרפאה. לאורך הנהר, היכן שיושבים דייגים מוסתרים תחת מטריותיהם הירוקות, דרך הפארק העירוני, ודרך רחוב הקניות הרחב אל המרפאה. ליסה לובשת מכנסי ג'ינס יקרים וסוודר לבנבן יקר עוד יותר. ברגע האחרון החליפה את נעלי-ההתעמלות שלה במגפיים כחולים. היא אשה יפה, ונשארה כזאת בחלוף השנים. מתלבשת נאה, אך לא מגונדרת.


    ליסה בת ארבעים-וחמש, ועוד יש לה מחזור כשלוש פעמים בשנה.


    הטלפון מצלצל כשהיא אורזת את תיק-העבודה שלה. "הָאנַאסטוֹן?"


    ליסה מנסה כל-מיני אופנים של תשובה לטלפון. תמיד נהגה, בלי לחשוב, לומר את שמה הפרטי בצירוף שמות משפחה שונים (בְּלֶך, בְּלֶקֶר, שוב בְּלֶך, הָאנַאסטוֹן). אבל מאז יום-הולדתה הארבעים נראָה לה שזה צריך להיות אחרת, אבל איך? גבר יכול לקרוא לעצמו, ואפילו לחבריו, בשם המשפחה בלי לעשות רושם לא-תרבותי. אשה לא. להציג את עצמה כ'גברת הָאנַאסטוֹן' נראה לה מגעיל, 'דוקטור הָאנַאסטוֹן' מרמז על עוקצנות, סתם 'הלו' אינו מנומס. היא אומרת את שם משפחתה בנימה שואלת, כמעט מתנצלת.


    "ליסה, זה יוהאן. יופי שאני תופס אותך, את לא צריכה ללכת לרפא משוגעים?"


    "אני תיכף יוצאת".


    על הלוח מעל לטלפון תלויה הזמנה לפתיחת התערוכה של יוהאן: יוהאן סְטֶנקָאמֶר, ציורים, רישומים ואקווארלים, הפתיחה ביום ראשון בין ארבע לשש במוזיאון העירוני. נשמח לראותך. חליפה כהה. חליפה כהה? כן, חליפה כהה. נותני-חסות: הקרן הממשלתית לאמנויות הפלסטיות, רשות הדואר, בית-מסחר לעץ ניקוֹלאס בֵּייל.


    תצלום של יוהאן בחצי-צדודית: אף חד, פה סגור באופן לא-טבעי, עיניים של מישהו מודע לעצמו יותר מדי ברגע הצילום. כתפיים בחליפה כהה, שהולמת אותו.


    "תקשיבי, כשזה ייגמר, נלך לאכול עם המשפחה, ככה אַלמָה רוצה. בהחלט דבר חדש, אבל למה לא".


    המשפחה היא קודם-כל אַלמָה עצמה, אמא של יוהאן, התככנית; האח אוסקר; הבנים פָּאוּל ופֶּטֶר. האִם הדבר החדש היא זינָה, החבֵרה של יוהאן? 

    "גם אֶלֶן תצטרף?"


    "אַלמָה התקשרה אליה. היא אמרה שכן".


    אם כך, זה מן-הסתם אפשרי: אֵם ילדיו לשולחן אחד עם הבחורה החדשה.


    "אני אבוא ברצון, יוהאן", אומרת עכשיו ליסה. היא לא רוצה להשאיר את חבֵרתה לבד במצב הזה, וגם היחסים המשפחתיים המסובכים מרתקים אותה.

     


    ---

    'יצירת המופת', אנה אנקוויסט, מהולנדית: רן הכהן, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, פברואר 2005.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה