שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    דרך הייסורים של הגוף / קלאריס ליספקטור

    הסיפור "הוא שתה אותי":


    כן. זה באמת קרה.

    סֶרז'וֹקָה היה אמן־איפור של נשים. אבל הוא לא רצה כלום מנשים. הוא רצה גברים.

    והוא היה מאפר את אַוּרֶליה נָסִימֶנְטוֹ.* אַוּרֶליה היתה יפה, ועם איפור – מהממת. היא היתה בלונדינית, שמה פאה וריסים מלאכותיים. הם נעשו חברים. יצאו יחד, ככה, בקטע של ארוחות־ערב במועדונים.

    בכל פעם שאַוּרליה רצתה להיראות במיטבה היתה מרימה טלפון לסֶרז'וֹקָה. גם סֶרז'וֹקָה־עצמו היה בחור יפה. רזה וגבוה.

    וכך היו העניינים מתגלגלים: צלצול טלפון, והם קבעו להיפגש. היא התלבשה יפה, היתה משקיענית. שמה עדשות מגע צבעוניות. וציצים מלאכותיים. אף ששלה־עצמה היו יפים, מחודדים. היא השתמשה במלאכותיים רק כי החזה שלה היה קטן. הפה שלה היה ניצן של ורד אדום. שיניה היו גדולות, לבנות.

    יום אחד, בשש בערב, בשיא הפקקים, עמדו אַוּרליה וסרז'וקה יחד ליד מלון "ארמון קוּפָּקַבָּנה" וחיכו לשווא למונית. סרז'וקה, גמור מעייפות, נשען אל עץ. אַוּרליה היתה חסרת־סבלנות. הציעה שייתנו לשוער עשר קְרוּזֶרות כדי שישיג להם מונית. סרז'וקה התנגד: היה לו קשה לשחרר כסף.

    כבר היה כמעט שבע. החשיך. מה עושים?

    בקרבתם עמד אָפוֹנסוּ קַרְבַאלְיוּ. תעשיין מתכות. הוא חיכה לַמרצדס ולנהג שלו. היה חם, המכונית היתה ממוזגת, והיו בה טלפון ומקרר. יום קודם־לכן מלאו לאפונסו ארבעים.

    הוא הבחין בחוסר־הסבלנות של אַוּרליה, שרקעה ברגליה במדרכה. בחורה מושכת, חשב אפונסו. וצריכה רכב. הוא פנה אליה:

    "הגברת מתקשה למצוא הסעה?"

    "אני כאן כבר משש ואפילו מונית אחת לא עצרה לנו! אני לא יכולה יותר".

    "הנהג שלי תיכף מגיע", אמר אפונסו. "אני יכול לקחת אתכם לאן שהוא?"

    "אני אודה לך מאוד, בעיקר כי כואבת לי הרגל".

    אבל לא סיפרה שיש לה יבלות. הסתירה את הפגם. מאופרת בכבדות היא הביטה בגבר בתשוקה. סרז'וקה היה שקט מאוד.

    לבסוף הגיע הנהג, ירד, פתח את דלת המכונית. השלושה נכנסו. היא במושב הקדמי, ליד הנהג, והשניים מאחור. היא הורידה בדיסקרטיות את הנעל ונשמה לרווחה.

    "לאן אתם צריכים להגיע?"

    "אין לנו ממש יעד", אמרה אַוּרליה, שמרגע לרגע נדלקה יותר על הפנים הגבריות של אפונסו.

    הוא אמר:

    "ואם נלך ל־Number One לשתות משהו?"

    "נשמע מעולה", אמרה אַוּרליה. "אתה בעניין, סרז'וקה?"

    "ברור, אני זקוק לאיזה משקה חזק".

    ובכן, הם נסעו למועדון לילה, שבשעה כזו היה כמעט ריק. ודיברו. אפונסו סיפר על מֶטָלוּרגיה. שני האחרים לא הבינו כלום. אבל העמידו פנים שהם מבינים. היה משעמם. אבל אפונסו היה נלהב והחליק ברגלו מתחת לשולחן על הרגל של אַוּרליה. דווקא על הרגל עם היבלות. היא הגיבה, נרגשת. ואז אמר אפונסו:

    "ואם נלך לאכול אצלי בבית? יש היום אסקַרגוֹ ועוף בכמהין. מה דעתכם?"

    "אני מורעבת".

    וסרז'וקה אילם. הוא גם נדלק על אפונסו.

    הדירה כוסתה כולה בשטיח לבן, ועמד שם פסל של בְּרוּנוּ ז'וֹרז'י. הם התיישבו, שתו עוד משקה, ועברו לחדר־האוכל. שולחן מעץ יָקָרַנְדָה. מלצר שמגיש להם משמאל. סרז'וקה לא ידע איך אוכלים שבלולים והתבלבל לגמרי עם הסכו"ם המיוחד. הוא לא אהב את זה. אבל אַוּרליה אהבה מאוד, אפילו שחששה שיעלה מפיהָ ריח של שום. אבל הם שתו שמפניה צרפתית לאורך כל הארוחה. אף־אחד לא רצה קינוח, כולם רצו רק קפה.

    ועברו לסלון. שם התעורר סרז'וקה לחיים. והתחיל לדבר בלי הפסקה. הוא שלח מבטים עורגים לעבר התעשיין. זה מצדו נדהם מהרהיטות של הבחור היפה. מחר הוא יטלפן לאַוּרליה להגיד לה: סרז'וקה הוא מותק של בן־אדם.

    והם קבעו עוד פגישה. הפעם במסעדה, באַלְבְָּמָאר. אכלו צדפות למנה ראשונה. ושוב התקשה סרז'וקה באכילת הצדפות. אני אפס, חשב.

    אבל עוד לפני שהשלושה נפגשו התקשרה אַוּרליה לסרז'וקה: היא היתה זקוקה לאיפור דחוף. הוא בא אליה הביתה.

    ואז, תוך כדי שהוא מאפר אותה, חשבה: סרז'וקה מוריד לי את הראש.

    התחושה היתה כאילו הוא מוחק לה את תווי־הפנים: רִיק, פָּנים של בשר בלבד. בשר חום כהה.

    היא הרגישה מועקה. ביקשה סליחה והלכה לחדר־האמבטיה לראות את עצמה במראָה. אכן, מה שדמיינה קרה: סרז'וקה ביטל לה את הפנים. אפילו העצמות – והיה לה מבנה־עצמות מרהיב – אפילו העצמות נעלמו. הוא שותה אותי, חשבה, הוא הולך להרוס אותי. וכל זה בגלל אפונסו.

    היא חזרה בלי חשק. במסעדה כמעט לא דיברה. אפונסו דיבר בעיקר עם סרז'וקה, בקושי העיף מבט באַוּרליה: הוא התעניין בבחור.

    לבסוף, לבסוף נגמרה ארוחת־הצהריים.

    סרז'וקה קבע עם אפונסו עוד לאותו ערב. אַוּרליה אמרה שלא תוכל לבוא, שהיא עייפה. זה היה שקר: היא לא תבוא כי אין לה פנים להראות.

    היא הגיעה הביתה, עשתה אמבטיית קצף ארוכה, שכבה בה וחשבה: עוד זמן קצר הוא ייקח לי גם את הגוף. מה תעשה כדי לשקם את מה שפעם היה שלה, את עצמיותה?

    היא יצאה מהמקלחת שקועה במחשבה. התנגבה במגבת ענקית, אדומה. וכל הזמן חשבה. עמדה על המשקל: היה לה משקל טוב. עוד מעט הוא ייקח לי גם את המשקל, חשבה.

    היא ניגשה למראָה. התבוננה בעצמה עמוקות. אבל כבר לא היה שם כלום.

    ואז – אז, פתאום, נתנה לעצמה סטירה ברוטלית בצד שמאל של הפנים. כדי להתעורר. עמדה קפואה והביטה בעצמה. וכאילו לא הספיק לה, סטרה עוד שתי סטירות בפרצוף. כדי להיתקל בעצמה.

    וזה באמת קרה.

    במראָה ראתה סופסוף פרצוף אנושי, עצוב, עדין. היא היתה אַוּרליה נָסימנטוֹ. זה עתה נולדה. נָ־סִי־מֶנ־טוֹ.


    נָסִימֶנְטוֹ: לידה, הוּלֶדֶת (פורטוגזית).


    ---

    'דרך הייסורים של הגוף', קלאריס ליספקטור, מפורטוגזית: יעל סגלוביץ, הספריה הקטנה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ינואר 2016.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה