שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    הסיפור של שם-המשפחה החדש / אלנה פרנטה

    מתוך תחילת הספר, אחרי פרק הפתיחה:


    2.

     

    לא הצלחתי להאמין שסטפנו, האדיב כל־כך, המאוהב כל־כך, נתן במתנה למרצ'לו סוֹלארָה את המזכרת מלִילה הילדה, את עקבות העמל שהשקיעה בנעליים שהמציאה.


    לא הוספתי לשים לב לאלפונסו ומָאריזָה, שישבו ליד השולחן ודיברו זה עם זה בעיניים בורקות. כבר לא הבחנתי בצחוק המבוסם של אמי. המוזיקה דהתה ועימה קולו של הזמר, הזוגות הרוקדים, אנטוניו שיצא למרפסת ועמד מאחורי הזגוגית מובס בידי קנאתו ונעץ את מבטו בעיר הסגלגלה, בים. הִקְלישה גם דמותו של נינו, שאך זה עזב את אולם החתונה כאילו היה מלאך־ראשי בלי בשורה. ראיתי עכשיו רק את לִילה, שדיברה בהתרגשות לתוך אוזנו של סטפנו – היא, חיוורת עד מאוד בבגדי הכלה שלה, והוא, ללא חיוך, וכתם לבנבן של אי־נחת ירד ממצחו אל עיניו כמסכת קרנבל על פניו הסמוקות. מה קרה? מה יקרה? החברה שלי משכה אליה בשתי ידיה את זרועו של בעלה. היא הפעילה כוח, ואני, שהכרתי אותה לעומק, חשתי שאילו יכלה, היתה תולשת את הזרוע מגופו וחוצה את האולם בעודה נושאת אותה גבוה מעל ראשה, והדם היה מטפטף על שובל שמלתה, והיתה משתמשת בזרוע הזאת בתור אַלה או לסת־חמור כדי לרסק בה במהלומה מדויקת את פרצופו של מרצ'לו. אה, כן, היא היתה עושה את זה, ולמחשבה על כך פעם לבי בפראות וגרוני ניחַר. ואחר־כך היתה עוקרת את עיניהם של שני הגברים, היתה קורעת את הבשר מעל עצמות פניהם, היתה נושכת אותם. כן, כן, חשתי שאני רוצה בזה, רציתי שזה יקרה. קִצן של האהבה ושל החגיגה הבלתי־נסבלת הזאת, ושום חיבוקים בְּמיטה באָמַלפי. לרסק מיד כל דבר וכל אדם מן השכונה, להחריב אותם, ואני ולִילה נברח ונחיה רחוק מכאן, נרד יחד בהרסנות עליצה בכל מדרגות הדרדור, לבדנו, בערים נעלמות. זו התוצאה שנראתה לי ראויה ליום כזה. אם שום דבר אינו יכול להצילנו, לא כסף, לא גופו של גבר, ואפילו לא לימודים, יש להרוס הכל מיד. הזעם שלה הלך וגדל בחזי, כוח שהיה שלי ולא היה שלי מילא אותי בעונג של איבוד שליטה. רציתי שהכוח הזה יעלה על גדותיו. אבל הבחנתי שאני גם מפוחדת. רק בהמשך הבנתי שאני מצליחה להיות אומללה בנינוחות כי איני מסוגלת לתגובות אלימות, אני חוששת מפניהן, מעדיפה להישאר ללא ניע ולטפח את הטינה. לא כן לִילה. כשעזבה את מקומה היא קמה בהחלטיות כזאת, עד שגרמה טלטלה לשולחן ולסכו"ם ולצלחות המלוכלכות, וכוס התהפכה. ובשעה שסטפנו מיהר מוכנית לסכור את לשון היין שחפזה לעבר שמלתה של גברת סוֹלארָה, יצאה לִילה בצעדים מהירים דרך דלת צדדית, ומשכה אליה את שמלתה בכל פעם שהסתבכה.

       
    התלבטתי אם לרוץ בעקבותיה, לאחוז בידה וללחוש לה, נסתלק, נסתלק מכאן. אך לא זזתי. סטפנו הוא שזז, אחרי רגע של אי־ודאות עבר בין הזוגות הרוקדים והשיג אותה.

       
    הבטתי סביב. כולם הבחינו שמשהו הטריד את הכלה. אבל מרצ'לו המשיך לפטפט עם רינו כעם שותף לפשע, כאילו הנעליים האלה על רגליו הן דבר של־מה־בכך. והשקות הכוס של סוחר המתכות מפירנצה נמשכו וגסותן הלכה וגברה. מי שחשו כאילו הם נמצאים בתחתית ההייררכיה של השולחנות ושל המוזמנים המשיכו להתאמץ להעמיד פנים שהכל בסדר. בסיכומו של דבר, אף־אחד חוץ ממני לא אמר לעצמו שהנישואים שזה עתה נחגגו – ומן־הסתם יימשכו עד מותם של בני־הזוג, שגם ייוולדו להם ילדים רבים, ונכדים רבים עוד יותר, ויהיו להם שמחות וצער, חתונת כסף, חתונת זהב – שהנישואים האלה, בשביל לִילה, לא משנה מה יעשה בעלה כדי שתמחל לו, כבר נגמרו.

     

    3.

     

    העובדות, אז ושם, אִכזבו אותי. ישבתי ליד אלפונסו ומאריזה, מבלי לייחד תשומת־לב לפטפוטיהם. חיכיתי לסימנים של התקוממות, אך שום דבר לא קרה. להיות בתוך ראשה של לִילה היה קשה, כרגיל: לא שמעתי אותה צועקת, לא שמעתי אותה מאיימת. סטפנו חזר כעבור חצי שעה, לבבי מאוד. הוא החליף את בגדיו, הכתם הלבנבן על מצחו וסביב עיניו נעלם. הוא הסתובב בין קרובי־המשפחה והידידים והמתין לבואה של אשתו, וכשזו חזרה לאולם, כבר לא בבגדי כלה, אלא בבגדי נסיעה, חליפה תכולה בגוון פסטלי עם כפתורים בהירים מאוד, וכובע כחול, הוא הצטרף אליה מיד. לִילה חילקה לילדים את השקדים המסוכרים, שאותם דלתה בכף כסף מתוך קערת בדולח, אחר־כך עברה בין השולחנות וחילקה למסובים את הבומבוניירות, תחילה לקרובי משפחתה, אחר־כך לקרובי משפחתו של סטפנו. היא התעלמה מכל משפחת סוֹלארָה ואפילו מאחיה רינו, ששאל אותה בבדל חיוך חרד: את כבר לא אוהבת אותי? היא לא השיבה לו, ונתנה לפּינוּצָ'ה את הבומבוניירה. מבטה היה אבוד ועצמות־הלחיים שלה בלטו יותר מן הרגיל. כשהגיע תורי הושיטה לי פזורת־דעת, אפילו בלי חיוך של היכרות, את הבומבוניירה – שקדים מסוכרים בתוך סלסילת קרמיקה עטופה במלמלה לבנה.

       
    בינתיים החלה משפחת סוֹלארָה להתעצבן בשל חוסר־הנימוס, אבל סטפנו החליק את העניינים בכך שחיבק אותם אחד־אחד בארשת מפייסת ומילמל:

       
    "היא עייפה, סבלנות".

       
    הוא נישק גם את רינו, על לחייו, והגיס העווה את פניו במורת־רוח, שמעתי אותו אומר:

       
    "זו לא עייפות, סְטֶה. זאתי פשוט נולדה עקומה, וחבל לי עליך".

       
    סטפנו השיב רציני:

       
    "דברים עקומים מיישרים".

       
    אחר־כך ראיתי אותו רץ בעקבות אשתו, שכבר הגיעה לדלת, בעוד התזמורת מפיצה צלילים שיכורים, ורבים מצטופפים כדי להיפרד זה מזה לשלום.


    ---

    'הסיפור של שם-המשפחה החדש', אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, יוני 2016.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה