קבצנים וגאים / אלבר קוֹסֶרי
גוֹהָאר היה עֵר
עכשיו; קודם חלם שהוא טובע. הוא התרומם על מרפקו והסתכל סביבו בעיניים מבולבלות,
עדיין הלוּם שינה. כבר לא חלם, אך המציאות היתה כה קרובה לחלומו, שלרגע עוד היה
מלא תימהון, מודע עד מאוד לְסכנה שמאיימת עליו. "בחיי אללה, הנהר עולה על
גדותיו!" חשב. "הוא יסחף הכל". אך הוא לא הניע איבר בניסיון להימלט
מן הפורענות הממשמשת־ובאה, אלא דווקא נאחז בחוזקה בשינה כמו בקרש הצלה, ועצם את
עיניו.
רק כעבור שעה ארוכה
התעשת, שלח ידיים לשפשף את עיניו, אך עצר את עצמו בזמן: כפות ידיו היו רטובות
ודביקות. הוא יָשַׁן בבגדיו, על הרצפה, על יצוע של ערמות דקות של עיתונים ישנים.
מִרְצפות החדר היו מוצפות מים, שכיסו כמעט הכל. הם זרמו לעברו חרש, בכוח מעיק
ובלתי־נמנע של סיוט. היה נדמה לגוהאר שהוא נמצא על אי מוקף מִשְׁבָּרים; הוא לא
העז לזוז. הימצאותם הלא־מוסברת של המים הללו עוררה בו השתוממות עמוקה. אולם הבהלה
של הרגעים הראשונים שככה בהדרגה ככל ששב ונעשה מודע למציאות. עכשיו הבין שהמחשבה
על הנהר הגואה ומחריב את כל אשר בדרכו מופרכת. הוא ניסה איפוא לגלות מִנַיִן
מגיעים המים המסתוריים, ועד מהרה מצא את מקורם: הם הסתננו תחת דלת הדירה הסמוכה.
גוהאר נרעד כנידף
בְּאֵימה שאין להביעה: זה היה הקור. הוא ניסה לקום, אך חבלי השינה עוד לפתו אותו,
עצרו בעדו ושיתקו את איבריו. הוא הרגיש חלש ואובד־עצות. הוא ניגב את ידיו
במקטורנו, היכן שהבד לא היה רטוב; עכשיו היה יכול לשפשף עיניים. הוא עשה זאת בנחת,
הביט בדלת הדירה הסמוכה, חשב: "הם כנראה שוטפים את הרצפה. בכל־זאת הגזימו, הם
כמעט הטביעו אותי!" ההקפדה הפתאומית של שכניו על הניקיון היתה בעיניו מגוחכת
ושערורייתית להפליא. זה לא קרה עד כה אף־פעם. בבית העלוב והרעוע הזה שברובע הילידי,
בית שכל שוכניו עניים מזי־רעב, לא שטפו מעולם את הרצפות. אלה ודאי דיירים חדשים,
שרוצים להתחכם ולהרשים את השכנים.
גוהאר נשאר
כְּבוי־רוח, כאילו הוכה בהלם נוכח הניקיון חסר־הפשר. היה דומה שעליו לעשות משהו
כדי לעצור את השיטפון. אבל מה? הכי טוב לחכות; ודאי יקרה נס. המצב האבסורדי הזה
דרש פתרון פרי כוחות על־טבעיים. גוהאר חש מפוֹרק־מראש מנשקו. הוא חיכה כמה רגעים,
אך דבר לא קרה, שום כוח טמיר ונעלם לא בא לעזרתו. לבסוף קם ועמד בלי נוע כהוֹזה,
כניצול מספינה טרופה, ואז, בזהירות עצומה, פסע על הרצפה המוצפת והתיישב בכיסא
היחיד שבחדר. לא היה בו שום רהיט נוסף מלבד ארגז עץ הפוך, שעליו ניצבו פתיליית
כוהל, קנקן קפה, וכד חרס ובו מים לשתייה. גוהאר חי בצמצום חומרי גמור. מושג
הנוחות, ולוּ הבסיסית ביותר, פרח כבר מזמן מזיכרונו. הוא שנא להקיף את עצמו
בחפצים; בחפצים קיננו הזרעים הרדומים של העוני, העוני הכי גרוע; זה הדוֹמֵם,
שנוכחותו חסרת־המוצא מולידה בהכרח תוגה. לא שהיה רגיש למראיתו של העוני; הוא לא
ייחס לו כל ערך מוחשי, העוני היה ונותר בעיניו מושג מופשט. בסך־הכל רצה להגן על
מבטו מפני גיבּוּב מדכדך. בעירומו של החדר מצא גוהאר את יופיו של הבלתי־נתפס, הוא
נשם בו אוויר של אופטימיות וחירות. רוב־רובם של הרהיטים והחפצים הרגילים הרגיזו את
מבטו, כי נבצר מהם להזין את הצורך שלו בססגוניות של דמיון אנושי. רק בני־האדם,
בשיגיונותיהם הרבים־מספור, יכלו לשעשע אותו.
לרגע עמד מהורהר
והביט ביצועו ההרוס, חסר־התועלת. העיתונים הישנים, ששימשו אותו כמזרן, כוסו לגמרי
במים; הם כבר החלו לצוף על־פני הרצפה. מראה החורבן היה נאה בעיניו בפשטותו
הפרימיטיבית. היכן שאין דבר, הסופה משתוללת לשווא. גוהאר היה בלתי־פגיע משום שהיה
עירום־ועריה; הוא לא סיפק להרס שום נקודת אחיזה. הוא נזכר בשכניו המתרהבים ותהה על
הסיבות לניקיון החריג הזה. מה הם מנסים לעשות? הרי הבית לא יעמוד בשום אופן בטיפול
כזה; הוא כבר רקוב עד פינותיו הנידחות ביותר ורק מחכה לאוֹת כדי לקרוס כליל. הם
יחריבו הכל, אין ספק.
בעוד גוהאר מייגע
את מוחו בניסיון לעמוד על כוונותיהם של הדיירים הארורים, הידהדה בדירה הסמוכה זעקת
אימים, שבקעה מכמה חזוֹת בעת־ובעונה־אחת, זעקה ארוכה כמו ליל בלהה. קירות הבית
הישן התנודדו מעוצמת ההלם; הזעקה, שהגיעה לשיאה, שככה; השתררה דממה מחרידה, ואחריה
נשמעו יללות וצרחות נוראות. ברגע הראשון לא הבין גוהאר את פשר הבִּיעוּת המזוויע
הזה. ואז היכה בו האור כמהלומת ברק. אין ספק, אלה מקוננות. בן־רגע התחוור לו המצב
במלוא פַּלָצוּתו: בדירה השכנה נמצא מת, והמים הלבנבנים והסַבּוֹניים, ששטפו אותו
בשנתו, היו המים שבהם רחצו את הגופה.
חלחלה, ואז גועל,
מִסמרו אותו למקומו ללא נשימה. בעין נכאה הביט בידיו הרועדות, הלחות עדיין,
ובבגדיו הספוּגים מוות. פתאום התנער כמגרש מעליו את זרעי המוות המשחיתים ואץ אל כד
המים. אבל הכד היה ריק; גוהאר שיגר לכל עבר מבטים מבוהלים, חיפש במצוקתו ברז, שלא
היה. איך ירחץ את ידיו? הוא החזיק אותן הרחק מגופו, שאל את עצמו מאיזו מחלה מת
שכנו. אולי זו מחלה מידבקת. "חיידקים!" נחרד. אך כעבור רגע נראה לו הפחד
מחיידקים נלעג. "אם היינו אמורים למות מחיידקים", חשב, "כבר היינו
כולנו מתים מזמן". בְּעולם כה הבלותי אפילו החיידקים מאבדים מכוחם להזיק. הוא
חזר והתיישב על הכיסא והירהר שעה ארוכה בצד המשעשע של מה שאירע לו. הוא שב ונרגע,
הכל היה פשוט וקל, מתעתע להדהים. לא היה בכוחה של שום פורענות לכפות עליו עצבות:
האופטימיות שלו גברה על הגרועים שבאסונות. בתחושה של ניתוק מוחלט התבונן שוב ברצפה
המוצפת מים, בעיתונים הישנים הפזורים, בעירומו הלא־מציאותי של החדר, וחיוך מוזר
האיר לרגע את פניו הרכות והסגפניות.
בדירה הסמוכה
התבוססו כעת המקוננות בפראות בַּיגון; יללותיהן גברו עד לעוצמה חסרת־רחמים ויצרו
אווירה של דרמה מוחלטת ועקובה־מדם. שום רצון אנושי לא היה מסוגל לעצור אותן
במלאכתן המסחררת. גוהאר האזין כמכושף לקינות מעוררות־האימה. הוא השתוקק לחשוף,
מבעד לזעקות, איזה יסוד שיוכל לשמֵח אותו. אך הזעקות המלאכותיות הללו, שבקעו
מגרונות־להשׂכיר, הידהדו באוזניו כקריאתו של יקום זר; הוא לא זיהה בהן כל אות
לעולם אנושי, עולם של אחווה. יקום זה של מכאובים, מעוּשׂים וצרחניים, מילא את ראשו
בשאון מורעל, שהפיל עליו סחרחורת.
הוא נתלש משנתו
לפתע בשעה לא רגילה, ועוד רצה לישון. אבל איך אפשר להירדם עם המקוננות הארורות
האלה מן העֵבר האחר של הקיר? הן לא תדענה רחם. גוהאר רעד, היה לו קר. הוא התקשח,
חיכה שעה קלה, וקם מכיסאו. הוא החליט לצאת.
---
'קבצנים וגאים', אלבר קוסרי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, פאריז־דקאר, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2016.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.
לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>
|