שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    לעולם אל תיתן לי ללכת / קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ

    פתיחת הספר:



    שמי קֶתי ה'. אני בת שלושים־ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת־עשרה שנה. זה נשמע לא מעט, אני יודעת, אבל למעשה הם רוצים שאמשיך לשמש עוד שמונה חודשים, עד סוף השנה. אז אסגור כמעט שתים־עשרה שנה בדיוק. טוב, אני יודעת שהעובדה שהייתי סועדת זמן רב כל־כך לא אומרת בהכרח שחושבים שהתפקוד שלי מדהים. יש סועדים ממש טובים שהתבקשו להפסיק אחרי שנתיים או שלוש בלבד. ועולה על דעתי לפחות סועד אחד שהמשיך לאורך כל ארבע־עשרה השנים, אף־על־פי שהיה אפס גמור. אז אני לא מנסה להתרברב. עם זאת, אני יודעת בהחלט שמרוצים מעבודתי, ובסך־הכל גם אני בעצמי מרוצה. התורמים שלי נטו תמיד לעשות הרבה מעבר לציפיות. תקופות ההחלמה שלהם היו מרשימות, וכמעט אף־אחד מהם לא הוגדר כ"נסער", אפילו לא לפני התרומה הרביעית. בסדר, עכשיו אולי אני כן מתרברבת. אבל חשוב לי מאוד להיות מסוגלת לעשות את העבודה היטב, בעיקר הקטע הזה שהתורמים שלי יישארו "רגועים". פיתחתי לי מין אינסטינקט בקשר לתורמים. אני יודעת מתי להיות בקרבתם ולעודד אותם, ומתי להניח להם לנפשם; מתי להקשיב לכל מה שיש להם לומר, ומתי פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד להם לצאת מזה.

     

    בכל אופן, אין לי יומרות גדולות במיוחד. אני מכירה סועדים הפעילים כרגע, שהם לא פחות טובים ממני, ולא מקבלים אפילו חצי מהקרדיט. אם אתם נמנים איתם, אני יכולה להבין שאולי אתם ממורמרים - בגלל דירת הסטודיו שלי, המכונית, מעל לכל בגלל הזכות לברור ולבחור את המטופלים שלי. ואני תלמידת הֶלשַׁם - ולפעמים די בזה כשלעצמו להקפיץ אנשים. לקֶתי ה', הם אומרים, נותנים לברור ולבחור, ותמיד היא בוחרת מהסוג שלה: מהֶלשַׁם, או מאחת האחוזות המיוחסות האחרות. לא פלא שיש לה רקורד מצוין. שמעתי שאומרים זאת לא מעט פעמים, ולכן אני בטוחה שאתם שמעתם את האמירה פי־כמה יותר, ואולי יש בזה משהו. אבל אני לא הראשונה שמרשים לה לברור ולבחור, וספק אם אני האחרונה. ובכל אופן, יצאתי ידי חובתי כשסעדתי בעבר תורמים שגדלו בכל־מיני מקומות. תזכרו שכאשר אסיים, אסגור שתים־עשרה שנה בתפקיד, ורק בשש השנים האחרונות נותנים לי לבחור.

     

    ולמה שלא ייתנו? סועדים אינם מכונות. את משתדלת ועושה כמיטב יכולתך בשביל כל תורם, אבל בסופו של דבר את נשחקת. אין לך סבלנות ואנרגיה בלתי־נדלות. ולכן כשניתנת לך ההזדמנות לבחור, ברור שאת בוחרת אנשים מהסוג שלך. זה רק טבעי. בשום אופן לא הייתי יכולה להמשיך זמן ארוך כל־כך אילו הפסקתי להזדהות רגשית עם התורמים שלי בכל צעד שבדרך. ובכל אופן, אם לא הייתי מתחילה לבחור, איך הייתי מתקרבת שוב אל רות וטומי אחרי כל־כך הרבה שנים?

     

    אבל היום נשארו כמובן פחות ופחות תורמים שאני זוכרת, כך שלמעשה אני לא מרבה לבחור. כאמור, העבודה נעשית קשה בהרבה כשאין לך קשר עמוק עם התורם, ואף־על־פי שעבודתי כסועדת תחסר לי, אני מרגישה שבדיוק נכון לסיים סוף־סוף בתום השנה.

     

    רות, אגב, היתה רק התורמת השלישית או הרביעית שיצא לי לבחור. כבר מינו לה אז סועד, ואני זוכרת שנדרשה לכך קצת העזה מצדי. אבל בסופו של דבר הצלחתי, וברגע שראיתי אותה שוב, במרכז ההחלמה בדוֹבֶר, נראו כל חילוקי־הדעות שלנו - אפילו אם הם לא בדיוק נעלמו - הרבה פחות חשובים מכל הדברים האחרים: כמו העובדה שגדלנו יחד בהֶלשַׁם, העובדה שהכרנו ואנחנו זוכרות דברים שאף־אחד אחר לא זוכר. אני מניחה שזה התחיל אז, החיפוש שלי אחר תורמים שקשורים בעבר, ובמידת האפשר אנשים מהֶלשַׁם.

     

    היו פעמים במשך השנים שניסיתי להניח להֶלשַׁם, אמרתי לעצמי שלא צריך להביט לאחור הרבה כל־כך. אבל אז הגיע רגע שפשוט חדלתי להתנגד. זה היה קשור לתורם מסוים שהיה לי פעם, בשנתי השלישית כסועדת; לתגובה שלו כשציינתי שאני מהֶלשַׁם. הוא בדיוק עבר את התרומה השלישית שלו, שלא הצליחה, ומן־הסתם ידע שלא יֵצא מכך בשלום. הוא נשם בקושי, אבל הביט לעברי ואמר: "הֶלשַׁם. אני בטוח שזה היה מקום יפה". ואז, למחרת בבוקר, כששוחחתי אתו כדי להסיח את דעתו מהכל, ושאלתי איפה הוא גדל, הזכיר שם של מקום בדוֹרסֶט, והפנים שלו מתחת לכתמים העלו העוויה מסוג חדש לגמרי. ואז תפסתי עד כמה הוא משתוקק נואשות שלא יזכירו לו. בִּמְקום זה הוא רצה לשמוע על הֶלשַׁם.

     

    ולכן בחמישה או בשישה הימים הבאים סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת, והוא שכב לו שם, מרותק כולו וחיוך רך מפציע על פניו. הוא שאל אותי על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. על המשגיחים שלנו, ועל איך לכל אחד מאיתנו היתה תיבת איסוף משלו מתחת למיטתו, על משחקי הכדורגל, על ההקפות, על השביל הקטן שהוליך סביב המבנה הראשי, סביב כל פינותיו וגומחותיו, על בריכת הברווזים, האוכל, על הנוף של השדות בבוקר ערפילי, הנשקף מחדר האמנות. לפעמים היה מבקש ממני לחזור על דברים שוב ושוב; על דברים שסיפרתי לו רק יום קודם היה שואל שאלות כאילו לא סיפרתי לו עליהם מעולם. "היה לכם ביתן ספורט?" - "איזה משגיח חיבבתם במיוחד?" תחילה חשבתי שהכל רק בהשפעת התרופות, אבל אז הבחנתי שראשו צלול למדי. הוא רצה לא רק לשמוע על הֶלשַׁם, אלא גם לזכור את הֶלשַׁם, ממש כאילו זו היתה הילדות שלו־עצמו. הוא ידע שהוא קרוב לסיום, ולכן עשה מה שעשה: ביקש ממני לתאר לו דברים, כך שהם באמת ייקלטו, כך שבמשך הלילות האלה ללא־שינה, עם התרופות והכאב ואפיסת הכוחות, אולי יִיטשטש הקו המפריד בין זיכרונותי־שלי לאלה שלו. אז הבנתי לראשונה, הבנתי באמת, כמה בני־מזל היינו - טומי, רות, אני, וכל האחרים מבינינו. 

      

    ---

    'לעולם אל תיתן לי ללכת', קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2019.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה