שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    המצאות מזדמנות / אלנה פרנטה

    שתי רשימות מן הספר:



    לנהל יומן

     

    3 בפברואר 2018


    כשהייתי נערה, כתבתי לאורך שנים אחדות יומן. הייתי נערה ביישנית, אמרתי תמיד 'כן', ובעיקר שתקתי. ולעומת זאת, במחברת שלי התרתי רסן: סיפרתי בפרטי־פרטים מה קרה לי בכל יום, אירועים סודיים ביותר, מחשבות נועזות. לכן הדאיג אותי היומן מאוד, פחדתי שבני משפחתי, בעיקר אמי, ימצאו את המחברת ויקראו אותה. לכן המצאתי כל הזמן מקומות מחבוא בטוחים, שעד מהרה נראו לי לא־בטוחים. מדוע דאגתי כל־כך? מפני שבו־בזמן שבחיי יומיום בקושי פציתי פה מרוב מבוכה, מרוב זהירות, נטע בי היומן שיגעון לָאמת. חשבתי שבכתיבה אין טעם להתאפק, ולפיכך כתבתי במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר־מלים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל־פה. עד מהרה נוצר מצב שהתיש אותי. מצד אחד עשיתי יום־יום מאמץ להתנסח כדי להוכיח לי־עצמי שאני כנה בלי רחמים וכי שום דבר אף־פעם לא ימנע ממני להיות כזאת; מצד אחר הייתי מבועתת מן המחשבה שמישהו עלול לתת את עיניו בדפים שלי. הסתירה הזאת ליוותה אותי זמן רב, ומבחינות רבות היא חיה וקיימת גם היום. אלא שאם בחרתי לחשוף באמצעות הכתיבה את מה שאלמלא הכתיבה היה נקבר עמוק בראשי, מדוע חרדתי אחר־כך שהיומן שלי יתגלה? בגיל עשרים בערך נראָה לי שמצאתי פתרון שהניח את דעתי. עלי לזנוח את הכתיבה היומנית ולנתב את התשוקה לומר את האמת – את האמת הכי לא־ניתנת־לביטוי שלי – לסיפורים פרי המצאה. פניתי לדרך הזאת גם משום שהיומן עצמו נעשה המצאה. לעתים קרובות ביותר, למשל, לא היה לי פנאי לכתוב מדי יום, אבל עקב כך נראָה לי שנקטע חוט הסיבות והתוצאות. לפיכך מילאתי את החללים הריקים בכתיבת עמודים בדיעבד. ובכך שיוויתי לעובדות, להרהורים, לכידוּת שחָסְרה בְּעמודים הנכתבים יום־יום. סביר איפוא שהחוויה של היומן ושל הסתירות שלו תרמה לא מעט לכך שנעשיתי סופרת. בבדיון הרגשתי שאני, עם האמת שלי, קצת יותר בטוחה. למעשה, ברגע שהכתיבה החדשה הזאת קנתה לה אחיזה השלכתי את המחברות שלי. שכן הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשיו לזכור את נעורי. מאז לא הרגשתי עוד צורך לכתוב יומן.

     

    *



     

    להיפרד לשלום

    20 באוקטובר 2018


    אני נמנית עם סוג האנשים שאחרי ארוחת־ערב, אחרי מסיבה, הם האחרונים לפרוש. קשה לומר למה אני מתנהגת כך. אני מרגישה שהמארחים שלי עייפים ומשתוקקים ללכת לישון. אני מבינה היטב שגם אם אסתלק מיד, עוד מחכה להם שעה של עשיית מעט סדר והכנת עצמם ללילה. ובכל־זאת אני ממשיכה לזרוק שם שאלות כלשהן, מחכה לתשובות, בקיצור, משתדלת להחזיק את השיחה בחיים. העניין הוא שאני לא עושה את זה מפני שהערב היה נעים במיוחד וברצוני להאריך אותו ככל האפשר. בדרך־כלל אני לא חברותית ביותר בהזדמנויות מן הסוג הזה, אני משתתפת בפטפוטים בביישנות, ואני בטוחה  למדי שכעבור שעה יכול כל אחד לקרוא בפני שאני מתה לישון. מכך אני מסיקה שהבעיה שלי היא בדיוק הפרידה. אני לא אוהבת להיפרד מאנשים, אפילו הפרידה ממי שהיחסים אתו שטחיים ביותר נראית לי כמו משב צינה. זה סוג של חרדה מאובדן. אבל מה אני מאבדת? ראיתי אנשים אחרים המתנהגים כמוני, גם הם מתחו את ההישארות, אבל מסיבות ברורות יותר מאלה שלי. הם היו אורחים מבריקים, התענגו על הקהל, ולא השלימו עם הרעיון שהמסיבה נגמרה ואורות הבמה כבו. ולעומתם יש אנשים דרוכים תמידית, מי שמרגישים את עצמם קצת מבודדים, מחוץ למעגל החברים הקרובים של בעלי־הבית, ולפיכך הם בוחרים לא להסתלק כדי שלא ייאלצו לחשוב שכל זה יכול להימשך בלעדיהם, וכי דווקא רק כשיֵצאו מן התמונה תתחיל המסיבה באמת, והנה כבר מתמוגגים החברים היותר קרובים מן הרכילות על מי שהסתלק. אני לא כזאת. אולי אני פשוט פוחדת מן הסף. אחרת, לְמה אני מחכה? למשהו רע? או אף גרוע מזה, לכלום? אני אומרת לעצמי: עכשיו אני כאן, יחד עם אנשים שאני מכירה יותר או פחות, שמכירים אותי יותר או פחות, אבל בחוץ אשאר ביני לבין עצמי, עם הגוף הרצוץ הזה, עם הקול הזה שמדבר סגור בתוך הראש, ולכן אני קמה, חוזרת ומתיישבת, בוחנת איזה חפץ שעד היום אף־פעם לא עורר בי עניין. אבל לא צריך לחשוב על מי־יודע־איזה מתח פנימי, איזה מֵחוֹש. אני לגמרי בסדר כמו תמיד, אני פשוט מתעכבת. עוזרת לסדר, נעשית קצת יותר פטפטנית מכפי שהייתי כשהיו אורחים נוספים, פתאום מתעורר בי החשק לספר דברים משלי לבעלי־הבית, או להמציא דברים אם לא בא לי להיחשף יותר מדי, להטות אוזן לווידויים שלהם, לגעת בזרוע, בכף־יד. אולי האמת היא שלהיפרד נראה לי כהסתכנות במניעת אותו חום אנושי ולוּ גם מינימלי, המקל על תחושת הבדידות. אני מדברת בעיקר על הבדידות האמיתית, זו המתעוררת במפתיע ונמשכת שניות מעטות, הבדידות הנובעת לא מחוסר חֶברה או חיבה, אלא מהתפיסה הפתאומית של הנפרדות המבנית שלנו זה מזה.


         

    ---

    'המצאות מזדמנות', אלנה פרנטה. מאיטלקית: רמה איילון. עורך התרגום: מנחם פרי. איורים: אנדרֶאָה אוּצ'יני. הספריה החדשה, 
     ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה