שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    חיי גוליארדה ספיינצה



    כל הטורים האישיים >>>



    חיפוש טורים 
      
    תמר פלג 

     

    מי היתה גוליארדה ספיינצה, מחברת 'אמנות השמחה'? לקראת הופעת התרגום העברי של הרומאן מספרת תמר פלג על חייה הלא-שגרתיים של הסופרת הסיציליאנית-איטלקייה.

     

     

    מקובל לתאר את גוליארדה ספיינצה (1924–1996) כשחקנית איטלקייה שמתה חסרת-כל לאחר שנאבקה ללא הצלחה לפרסם רומאן נועז, שהקדישה תשע שנים לכתיבתו. התיאור המעט-עגמומי הזה מחמיץ את העיקר: ספיינצה, מאז ילדותה ועד סוף ימיה, זכתה למידת חופש גדולה מזו שיש לרובנו. ובסופו של דבר, אמנם באיחור, גם הוכרה כאחת הכותבות החשובות ביותר של זמנה.  

     

    היא נולדה ב-10 במאי 1924 בסיציליה לזוג הורים חופשיי-רוח. אִמהּ, מארייה ג'וּדיצֶ'ה, היתה ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, מן הפמיניסטיות הראשונות באיטליה, לוחמת למען זכויות של פועלות ועורכת עיתון, שהושלכה כמה פעמים לכלא. אביה, פֶּפִּינוֹ ספיינצה, היה בן למשפחה חסרת אמצעים שהצליח לרכוש השכלה ולהיעשות עורך-דין. הוא נישא למארייה כשכבר היו לה שבעה ילדים מבעלה הראשון שממנו התאלמנה. לשניים נולדה גוליארדה, בתם המשותפת היחידה.

     

     

     

    [ספיינצה עם הוריה, מרייה ג'וּדיצֶ'ה ופֶּפּינו סַפיינצה]

     

    גוליארדה גדלה באווירה נון-קונפורמיסטית, אנטי-פשיסטית ואנטי-דתית, נטולת הבחנות מעמדיות, שהגבולות בה בין בני משפחה לחברים היו תמיד רופפים, והאקטיביזם הפוליטי היה מיסודותיה. כדי למנוע את חשיפתה לשטיפת מוח פשיסטית החליט אביה להפסיק את לימודיה בבית הספר. היא למדה בבית: קיבלה שיעורים בפסנתר, למדה מאוּמנים בסביבתה לשזור כסאות ולתפור תלבושות למריונטות, ובעיקר הרבתה ללכת לקולנוע. היא אהבה להציג בפני בני משפחה וחברים את עלילות הסרטים שראתה, כשהיא משחקת את כל התפקידים. כשהיתה בת 16 קיבלה מלגת לימודים מן "האקדמיה המלכותית לאמנויות הדרמה" ברומא, ועברה לרומא עם אמה כדי ללמוד משחק.

     

     

     

     

    [ספיינצה בצעירותה]

     

    בתום לימודיה (שנקטעו לזמן-מה בשל המלחמה) החלה לעבוד בקולנוע. במשך קרוב לעשרים שנה היה בימאי הקולנוע פרנצ'סקו מאזֶלי בן-זוגה והשניים לקחו חלק בהווי האינטלקטואלי של רומא, יחד עם דמויות כמו פאזוליני, ויסקונטי (ששיחקה בסרטיו), ברטולוצ'י ואלזה מורנטה.

     

    בשנות השלושים לחייה החלה ספיינצה לסבול מדיכאון, עזבה את המשחק, שתתה לא מעט, ניסתה לשים קץ לחייה – אך התאוששה. זו אינה רכילות, היא כתבה על כך בעצמה ברומאנים האוטוביוגרפיים שלה, שהחלה לכתוב בתום התקופה האפלה הזו.

     

    ספיינצה ניגשה לכתיבת 'אמנות השמחה', פרויקט הכתיבה המאז'ורי שלה, לאחר שהשלימה את כתיבתם של שני רומאנים. הם היו הראשונים בסדרה בת חמישה רומאנים אוטוביוגרפיים, סדרה שכתיבתה הופסקה למשך תשע שנים לטובת 'אמנות השמחה'. את הרומאן הגדול שלה כתבה ספיינצה בכל בוקר, אפופת עשן סיגריות, ואחר-הצהריים היתה מגיעה אליה חברה צעירה ומאזינה למה שכתבה באותו יום. כך חלפו ימים, חודשים ושנים.

     

     

     

    [ספיינצה בשנים שבהן כתבה את 'אמנות השמחה'] 

     

    כדי לקיים את עצמה בשנות הכתיבה מכרה ספיינצה את חפציה בזה אחר זה. עיקולים והודעות פינוי הגיעו חדשות לבקרים, רהיטים הוחרמו ונמכרו במכירות פומביות. אחד מרגעי השפל שלה באותם ימים היה ישיבה קצרצרה בכלא לאחר שהורשעה בגניבת תכשיטים מחברה – חוויה שעליה ביססה את אחד מספריה המאוחרים יותר. כך התנהלו חייה עד שהחל הקשר שלה עם אנג'לו פֶּלֶגרינו.

     

    כאשר הכירו, ספיינצה כבר השלימה את כתיבת רוב הרומאן. פלגרינו היה מעורב בעריכת כתב-היד, וב-1978 שלחו אותו השניים להוצאה-לאור חשובה באיטליה. התשובה השלילית שקיבלו היתה הראשונה בסדרה ארוכה של תשובות שליליות – הספר נתפס כשערורייתי מדי, בלתי-אפשרי לפרסום. רק ב-1994 התקבלה סוף-סוף תשובה חיובית מהוצאה נועזת, ובמימונו של פלגרינו התפרסם החלק הראשון של הרומאן, מתוך כוונה לפרסם גם את החלקים הבאים, אך שנתיים לאחר הפרסום נפטרה ספיינצה בפתאומיות. חייה תמו, אך חיי הספר שלה רק החלו.

     

     

     

    [המהדורה העברית. מאיטלקית: שירלי פינצי לב] 

     

    שנתיים לאחר מותה פרסם פלגרינו, כעת בעל-העיזבון, מהדורה בת 1,000 עותקים של הספר השלם, במימון עצמי, וחיכה. הוא חיכה זמן רב: כעבור עוד חמש שנים של התעלמות הצליחה סוכנת ספרותית צעירה באיטליה לעניין קולגה גרמנייה שהיטיבה לגלות טקסטים לא-ידועים, וזו בתורה המליצה על הספר לעורכת בהוצאה צרפתית, ששלחה אותו לקריאה למתרגמת בהוצאה, סופרת בעצמה. חמישה ימים לאחר מכן הגיעה המלצתה הנלהבת של הלקטורית, שגם נתקפה פחד: תרגומו של ספר כזה הוא סיכון מו"לי עצום להוצאה קטנה, שעלול להביא להתמוטטותה. אך ההוצאה החליטה להסתכן, ו'אמנות השמחה', שמספר על הרפתקאותיה המיניות, הרגשיות, הפוליטיות והאינטלקטואליות של אשה יוצאת-דופן, התקבל בהתלהבות עצומה, נמכר בצרפת במאות-אלפי עותקים, התגלה מחדש באיטליה והפך לאחת היצירות החשובות ביותר והנקראות ביותר בספרות האיטלקית.


    *

    פורסם ב-21.5.20




































     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה