שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    הענק הקבור / קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ

    פתיחת הספר:


     

    הייתם צריכים לחפש זמן רב את סוג המשעולים המתפתלים או את כרי הדשא השלֵווים שאנגליה נודעה בהם ברבות הימים. תחת זאת היו שם מַיילים של אדמת בּוּר שוממה; פה־ושם שבילים טרשיים בגבעות הסלעיות או באדמה החשופה. רוב הדרכים שהשאירו אחריהם הרומאים כבר נהרסו או כוסו בצמחייה, ולעתים קרובות נטמעו בשממה. ערפילים קרים כקרח ריחפו מעל לנהרות ולביצות ושירתו היטב את המִפְלָצים אוכלי־האדם שטרם נכחדו מן הארץ הזאת. האנשים שגרו באזור – נשאלת השאלה איזה ייאוש הביא אותם להתיישב באתרים עגמומיים כל־כך – מן־הסתם פחדו מן היצורים האלה, שקול התנשפותם נשמע זמן רב בטרם הגיחו דמויותיהם המעוותות מן הערפל. אבל מפלצים כאלה לא עוררו תימהון. בעת ההיא הם נחשבו לסכנה יומיומית, ולאנשים היו אז עוד כל־כך הרבה דאגות אחרות. איך להוציא לחם מן האדמה הקשה; איך להבטיח שהעצים להסקה לא יאזלו; איך לעצור את המחלה שעלולה להרוג עשרה חזירים ביום אחד ולהצמיח פריחה ירוקה על לחיי ילדים.

     

    מכל מקום, מפלצים מעין אלה לא היו נוראים כל־כך, ובלבד שלא התגרו בהם. היה צריך לקבל את העובדה שלעתים קרובות, אולי בעקבות מחלוקת פנימית עלומה בינם לבין עצמם, היה יצור כזה עלול לצעוד בכבדות, אחוז זעם נורא, לתוך כפר, ובהתעלם מן הצעקות ומכלי הנשק המונפים מולו, להשתולל ולפגוע בכל מי שלא היו זריזים דיים לסור מדרכו. לפעמים היה מפלץ כזה עלול לקחת אתו ילד לתוך הערפל. בעת ההיא נאלצו הבריות לאמץ גישה פילוסופית בנוגע להתפרצויות זעם כאלה.

     

    באחד האזורים הללו, בשולי מדמנה רחבת ידיים ובצילן של כמה גבעות משוננות, חי לו זוג קשישים. אַקְסְל ובִּיאַטְריס. ייתכן שאין אלה שמותיהם המדויקים או המלאים, אך לשם הנוחות נכנה אותם כך. הייתי אומר שהזוג הזה חי חיים מבודדים, אבל בימים ההם מעטים היו "מבודדים" במשמעות המובנת לנו כיום. לצורכי חום והגנה חיו אנשי הכפר במקלטים, רבים מהם חפורים עמוק בצלע גבעה ומחוברים זה לזה במעברים תת־קרקעיים ובמסדרונות מקורים. זוג הקשישים שלנו חי באחד המבוכים של מחילות הארנבים הללו – המלה "מבנה" תהיה כאן יומרנית מדי – עם עוד כשישים כפריים אחרים. אילו יצאת מהמחילות שלהם וצעדת מסביב לגבעה כעשרים דקות, היית מגיע אל המושבה הבאה, שהיתה נדמית בעיניך זהה לגמרי לראשונה. אבל ליושבי המחילות עצמם היו ההבדלים רבים וברורים וטמנו בחובם מקור לגאווה או לבושה.

     

    אין לי שום רצון לעורר את הרושם שכך ורק כך היתה בריטניה של הימים ההם; שבשעה שציביליזציות מפוארות פרחו במקומות אחרים בעולם, כאן לא התקדמנו הרבה מעבר לתקופת הברזל. אילו יכולתם לשוטט בין הכפרים כאוות נפשכם, ייתכן שהייתם מגלים טירות ובהן מוזיקה, מזון משובח, מצוּיָנוּת ספורטיבית; או מנזרים שיושביהם שקועים בלמידה. אבל מה לעשות – אפילו על גב סוס חזק, במזג־אוויר נאה, יכולתם לרכוב ימים שלמים מבלי להבחין בטירה או במנזר מתנשאים מתוך הירק. על־פי־רוב הייתם מוצאים קהילות מן הסוג שזה עתה תיארתי, ואלא אם כן נשאתם איתכם מנחות מזון או ביגוד, או הייתם חמושים מכף רגל ועד ראש, לא בטוח שהייתם זוכים להכנסת־אורחים. צר לי שעלי לצייר תמונה כזאת של ארצנו בעת ההיא, אבל זה המצב.

     

    נחזור לאַקְסְל ובִּיאַטְריס. כאמור, הזוג הקשיש הזה גר בשולי מחילות הארנבים, ושם היה המקלט מוגן פחות מאיתני הטבע, והדיירים הפיקו מעט מאוד תועלת מן האש שבאולם המרכזי, אשר בו התקבצו כולם בלילה. אולי היתה תקופה שבה התגוררו קרוב יותר אל האש; זמנים שבהם חיו עם ילדיהם. למעשה, רעיון כזה בדיוק היה צף לתוך תודעתו של אקסל כששכב במיטה בשעות הריקות של טרם שחר, בשעה שאשתו היתה שקועה לצדו בשינה עמוקה. אז היתה תחושה של אובדן חסַר־שם מכרסמת בלבו ומונעת ממנו לשוב ולהירדם.

     

    אולי זו הסיבה לכך שבבוקר המסוים הזה פשוט נטש אקסל את מיטתו והתגנב חרש החוצה כדי לשבת בספסל המעוקם שבכניסה למחילות ולחכות לאותות הראשונים של אור־יום. אומנם האביב כבר הגיע, אבל האוויר עדיין צרב, וזאת למרות הגלימה של ביאטריס, שהתעטף בה בדרכו החוצה. אבל הוא שקע כה עמוק במחשבותיו, שעד שקלט כמה קר לו, הכוכבים כמעט נעלמו, זוהר פשט באופק, והצלילים הראשונים של שירת ציפורים בקעו מן האפלולית.

     

    הוא קם על רגליו לאט והתחרט על השהייה הארוכה בחוץ. הוא היה בקו הבריאות, אלא שנדרש לו לא מעט זמן להתגבר על מחלת החום האחרונה שלו, והוא לא רצה שתישָׁנֶה. עכשיו חש את הלחות ברגליו, אבל כשפנה לשוב פנימה היה מרוצה מאוד: שכן הבוקר הצליח להיזכר בכמה וכמה דברים שחמקו ממנו זה זמן. ומלבד זאת, היתה לו הרגשה שהוא עומד להחליט החלטה בעלת חשיבות עצומה – החלטה שנדחתה שוב ושוב – והוא חש התרגשות שהיה להוט לחלוק עם אשתו.

     

    עוד נותר זמן־מה עד שהקהילה תתעורר ומלאכת היום תתחיל, ולכן התיישב על שרפרף נמוך בפינת החדר, עטוף היטב בגלימת אשתו. הוא תהה כמה כבד יהיה הערפל הבוקר, ואם – כשתתפוגג החשכה – יבחין שחילחל מבעד לסדקים היישר לתוך חדרם. אבל אז שוטטו מחשבותיו והתרחקו מעניינים כעין אלה וחזרו אל הדבר שהעסיק אותו. האם תמיד הם חיו כך, רק שניהם, בשולי הקהילה? או שאי־פעם בעבר היו הדברים אחרת? מוקדם יותר, בחוץ, שבו אליו כמה שברי זיכרון: רגע קל שפסע בו לאורך המסדרון המרכזי הארוך של המחילות, זרועו כרוכה סביב אחד מילדיו־שלו, הליכתו שפופה מעט, לא מחמת הגיל, כפי שהיה עלול לקרות לו עכשיו, אלא פשוט כדי להימנע מלחבוט את ראשו בקורות התקרה בעטיו של האור העכור. אפשר שהילד בדיוק דיבר אליו, אמר משהו משעשע, ושניהם צחקו.

      

    ---

    'הענק הקבור', קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. עורכת התרגום: הילה בלום. הספריה החדשה, 
     ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה