הידידות עם ג'ויס, החיבה לשחמט, המחלוקת על הנובל – שלוש אנקדוטות על בקט עם צאתו בעברית של 'מרפי', הרומאן הראשון שפרסם. 1. הידידות עם ג'יימס ג'ויס
בסתיו 1928 הגיע בקט הצעיר לפריז כדי לעבוד כמרצה זוטר ב"אקול נורמל סופרייר". באותם ימים עדיין לא חשב להתמסר לכתיבה. זמן קצר לאחר שהגיע לעיר הכיר דרך חבר משותף את ג'יימס ג'ויס, דבלינאי כמותו ומבוגר ממנו ב-24 שנים, ובין השניים נרקם קשר של הערכה הדדית וידידות. הם נהגו לצעוד יחד בפריז ולשוחח, וגם לשתוק לא מעט, או שישבו בבית קפה, בפאב או במסעדה. הרקע המשותף קירב ביניהם – לא רק האיריות אלא גם ההשכלה: שניהם סיימו תארים אוניברסיטאיים בצרפתית ובאיטלקית. בקט העריץ את ג'ויס, ואילו ג'ויס חיבב והעריך את בקט, ונעזר בו לעניינים שונים.
הקשר בין השניים התהדק עד שלוסיה, בתו הרגישה של ג'ויס, שהיתה קרובה מאוד לאביה, התאהבה עד כלות בידיד החדש של האב וראתה בו את גבר חייה. זמן-מה נפגשו השניים, לוסיה וסם, וכאשר החליט בקט לסיים את הקשר, ערערה הפרידה את לוסיה ושימשה טריגר למשבר נפשי משמעותי ולהתפרצות תסמינים ראשונים של מה שאובחן בהמשך כסכיזופרניה. אביה כעס על בקט וניתק את היחסים עמו. שנים לאחר מכן התפייסו ג'ויס ובקט, אך היחסים ביניהם לא שבו להיות כשהיו. ובכל זאת, כעבור עשור מיום היכרותם – בתקופה שבה עמד לסיים את הכנת 'מרפי' לפרסום – כאשר לילה אחד נדקר בקט בחזהו בידי סרסור פריזאי ונפצע אנושות, היה זה ג'ויס שמימן לו חדר פרטי בבית החולים. שם, בבית החולים, סיים בקט לעבור על ההגהות ל'מרפי'.
['מרפי', סמואל בקט. מאנגלית: עמרי אשר, עריכה: מנחם פרי]
2. החיבה לשחמט
סמואל בקט היה חובב שחמט להוט ובדירתו הפריזאית שכנו ספרים על משחקי שחמט מפורסמים, על מהלכים ועל אסטרטגיות, שבקט נהג למלא את דפיהם בהערות. אחד הביטויים הספרותיים היותר ידועים לחיבתו העמוקה למשחק (ויש שאומרים "אובססיה") הוא משחק השחמט ב'מרפי': מר אנדון, "סכיזופרן חביב ביותר" בבית-החולים לחולי-נפש שבו עובד מרפי, גיבור הספר, הוא שחמטאי חובב. בכל בוקר נוהג מרפי לסדר את כלי השחמט על הלוח ולשחק שח עם מר אנדון. המשחק נמשך לאורך כל היום ומתנהל לסירוגין ובהפסקות: כל אחד מן השחקנים ניגש ללוח בזמנו ומבצע את המהלך שלו, ואז שב לענייניו. משחקיהם של מרפי ואנדון מתנהלים בשלווה, עד למשמרת הלילה הראשונה של מרפי במוסד: בסיבוב הלילי מציץ מרפי לחדרו של מר אנדון ומוצא אותו יושב במיטתו מול לוח שחמט מסודר. השניים פותחים במשחק לילי גורלי, שמהלכיו מוצגים בספר במלואם. המשחק מתנהל לפי כל החוקים, אך משתתפיו, מרפי ומר אנדון, לא מבקשים לנצח, אלא חותרים למטרה שונה בתכלית: מר אנדון חותר לשמור על סימטריה רבה ככל האפשר בין כליו, ומרפי, בעקבות עמיתו למשחק, מנסה גם הוא להשיג אותה מטרה. באתר מקצועי לשחמט מתואר המשחק שלהם כ"אסתטי, מדיטטיבי ומהורהר", מרענן לחובבי שח שמורגלים בקריאת מהלכים של משחקים סטנדרטיים, ובעיקר – מנקודת מבט שחמטאית – מצחיק מאוד.
כש'מרפי' התקבל לפרסום ביקש בקט מהמו"ל להשתמש לעטיפת הספר בתצלום של שני שימפנזים משחקים שחמט (להלן). הצעתו נדחתה. 
[התצלום שביקש בקט לעטיפת 'מרפי']
3. המחלוקת על הנובל
בינואר 2020 נפתחו הארכיונים של ועדת פרס נובל לספרות משנת 1969 – שנת זכייתו של סמואל בקט. ארכיוני הוועדה חשפו מחלוקת עמוקה בין השופטים: שניים מתוך השישה, וביניהם יו"ר הוועדה, התנגדו לבחירה בבקט, וזאת משום שאת כתביו מאפיין, לדבריהם – לפחות על פני השטח – "בוז ללא-תחתית למצב האנושי". על כך השיבו להם עמיתיהם כי ההפך הוא הנכון, וכי בקט אכן מתבונן במצבי שפל, אבל לא מתוך בוז, אלא כדי למצוא בהם את הבהובי האור של האנושיות. דעתם של האחרונים התקבלה. המועמדים האחרים באותה שנה היו אנדרה מאלרו (שהיה המועמד המועדף על שני השופטים שהתנגדו לבקט), סימון דה בובואר, חורחה לואיס בורחס, פאבלו נרודה (שזכה בנובל שנתיים מאוחר יותר) וגרהם גרין.
בקט, מצדו, הסכים לקבל את הפרס, אך נמנע מלהגיע לטקס בסטוקהולם ולנאום את נאום-הנובל המקובל. | |
.jpg)
סל ההזמנות
.gif)
