שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    מבצע גיבורות
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    הארכיון לבדו הוא רק שאריות ופסולת



    כל הטורים האישיים >>>


    כל הטורים של מנחם פרי >>>


    חיפוש טורים 
      
    מנחם פרי 

     

    א-פרופו פרס ברנר שיוענק לסמי בֶּרדוגו ב-8 במארס, סמוך לתאריך פטירתו של אורי ניסן גנסין (6 במארס 1913) – אנו מביאים כאן נוסח מקוצר של מאמרו של מנחם פרי על פרשת ברנר-גנסין. המאמר נכתב בתגובה לדברים שפרסמה ננה אריאל ונדפס ב'הארץ' ב-30 באוקטובר 2020.

     

     

    הרשימה "אורי ניסן: מלים אחדות", שכתב ברנר בינואר 1914 לקראת יום השנה למות רעו ואהובו גנסין, נחשבת אחת הפסגות של כתיבתו. לאורך המסה הזאת מופיעות רק שתי סצנות קונקרטיות, עם פרטי הדיאלוג שבהן. הראשונה היא ערב מכונן, יקר ללבו של ברנר, בוורשה ב־1900, ערב שהשפיע על כל מערכת היחסים שבין שני גדולי הספרות הללו. גנסין בן ה־21, וברנר בן ה־19 שהתארח אצלו, הפכו בו למין דואט את שירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום", וגנסין נצמד לפתע אל ברנר, וגיפף ו"חימם" אותו, והזיל עליו דמעה ועוד אחת.

             

    הסצנה האחרת, התופסת שישית מן המסה, היא מה שקרה בדפוס נרודיצקי בוויטצ'אפל הלונדונית, סמוך לחדרו של ברנר שהתגורר בבית־הדפוס, ערב אחד ב־1907, ב־26 בספטמבר לפי מחקרי. ברנר חזר מעבודתו כסַדר (במקום אחר) בדיוק בתום הדפסת החוברת האחרונה של 'המעורר', הירחון המיתולוגי שערך, וגילה לתדהמתו שבהודעת ההתנצלות מטעמו – המודיעה לחותמים על סגירת הירחון, ועל שבמקום שלוש החוברות האחרונות יקבלו כפיצוי קובץ סיפורים של שופמן – הדפיס גנסין (שהיה העורך, הסַדר, המגיה ואיש המשלוחים של אותה חוברת) אות שגויה, טעות שלהרגשתו של המו"ל ברנר גרמה להשפלתו. במקום מה שביקש ברנר להדפיס: "ויקבלו נא אותה [כלומר, את החוברת] ואת התנצלותי בסליחה", הדפיס גנסין: "ויקבלו נא אותי [כלומר, את ברנר] ואת התנצלותי בסליחה", ובכך הגחיך את ברנר.

             

    בזמן אמת התלונן ברנר באוזני סופרים מחבריו על העניין הכביכול־טיפשי הזה, אך גם ב־1914, כעבור שש שנים ומחצה, עוד חי ברנר מחדש במסה שלו את הסצנה הזאת, בעודו מבין אותה עכשיו אחרת וממשיך בלבו את הדיאלוג שלו עם גנסין, ובכך הופך את הטעות האמורה למה שכיניתי בספרי 'שב עלי והתחמם': "טעות־הדפוס המפורסמת ביותר בספרות העברית".

     

    ........


    [ההודעה בחוברת 'המעורר'] 

     

    ........

     

    לכאורה, איזו שטות העסיקה את ענק הספרות! אבל אם מבינים שהסצנה בבית־הדפוס ב־1907 היתה "השיחה" האחרונה בין ברנר לגנסין (שבה דיבר רק ברנר, גנסין חייך ושתק), וכי מכאן ועד יום מותו כעבור חמש־וחצי שנים נמנע גנסין במופגן מלכתוב לברנר, ואפילו עקף את הזכרת שמו במכתבים לאחרים; ואם מקשרים את הטעות של גנסין, כטעות פרוידיאנית, ל"ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, בתיווך מאמר נידח שפרסם גנסין בפסבדונים מיד בתום שהותו של ברנר אצלו בוורשה ב־1900 – הופכת הטעות הזאת להרת משמעויות, למילות הפרידה של גנסין מן הקשר עם ברנר, שנמשך מאז שהיה בן 15. גנסין, בניגוד לכל מי שהבינו את שירו של ביאליק כשיר של ערגה לרע אינטימי, קרא את השיר במאמרו כדיבורו של מי שרוצה להיפטר מחברת רעו ומתנצל באוזניו, כמי שאומר: סלח לי, קבל אותי ואת התנצלותי, עודני אחיך הטוב, אבל אינני יכול. המחקר שלי מתאר בפירוט את קולו של גנסין בדיאלוג המתמשך שלו עם ברנר, קול המגיע כאן לשיאו־סופו.

     

    בהקשר הזה, ובהקשר של מה שכתבו על טעות־הדפוס הזאת אריאל הירשפלד, יצחק בקון ואניטה שפירא, הטילה ננה אריאל ב"גילויים חדשים" שלה ("תרבות וספרות", 27.9) פצצה ספרותית. בארכיון לבון, ליד טיוטת מסת הזיכרונות של ברנר מ־1914, היא מצאה, לדעתה, את הדף שברנר מסר לגנסין ב־1907, כדי שיסדר על־פיו את הודעת ההתנצלות. כבר בו היה כתוב "אותי" ולא "אותה" – "ויקבלו נא אותי" – קובעת אריאל. הטעות היתה, מבלי משים, של ברנר־עצמו, הוא טעה והאשים את גנסין על לא עוול בכפו, וחוקרי ברנר הלכו שולל אחרי מסתו במקום לפנות אל "המקור", ש"האמת" היתה מונחת בו בגלוי, זמינה לכל דורש. וכך, מאחר ש"מודעת ההתנצלות שגנסין סידר לא כללה כל אמירה סמויה מצדו", מרודדת כל הפרשה לעניין זניח, שמגוחך שברנר עושה ממנו עניין כעבור שנים.

             

    אלא שהגילוי המרעיש של ננה אריאל הוא חסר שחר. החיפזון לחגוג אותו ציעף את המבט שלה, הרדים את חשדנותה ודירבן בדיקה מחופפת. חוסר הבקיאות שלה בנסיבות היומיומיות של ברנר וגנסין, ובעיקר היעדר מזג בלשי, הוליכו אותה למסקנת סרק.

             

    תחילה לב העניין: הדף שמצאה אריאל אינו בכתב־ידו של ברנר ואינו מ־1907. כתב אותו מישהו אחר, בשנה אחרת, מישהו שכתב־ידו אמור להיות מוכר היטב לכל מי שהתנסה בדפדוף בתיקי ברנר בארכיונים, ועוד מעט נחשוף אותו.

             

    עוד מעט – מפני שאפילו לפני הראיות הפורֶנזיות, שיבואו בהמשך, היתה אריאל אמורה להגיע למסקנה שלא סביר שהיא מחזיקה בידה את הדף שהיה לנגד עיניו של גנסין. דף נייר אינו "מסמך" לפני שהוא נקשר באמצעות היפותזות לרשת של ניירות אחרים, ולעוד פיסות מידע, כלומר לפני שהוא הופך לפרט בסיפור קוהרנטי מקיף. לאריאל אין סיפור כזה. גם אילו אכן היה הדף המדובר בכתב־ידו של ברנר (והוא לא), עדיין לא נובע מכאן שזה הדף שמסר ברנר לגנסין לצורך סידור ההודעה. יש שלל היפותזות אפשריות אחרות (כולן עדיפות על ההיפותזה שהציעה אריאל עצמה).

     

    ........

     

     

    [הדף שמצאה ננה אריאל]

     

    ........          

     

    אריאל, במאמרה, "משערת שברנר כתב בחופזה את הודעת ההתנצלות" (ולכן טעה), ו"אחר־כך הפקיד את כתב־היד בידי גנסין". אבל מי שיודע על חשיבותו של 'המעורר' לברנר, ועל הטראומה של הפסקתו, אינו יכול להניח שברנר כתב בחופזה, בלי לשוב ולקרוא כמה פעמים, הודעה גורלית כזאת, הכתובה בדם לבו.

             

    הנה, בקיצור, מה שהעליתי מרשת המסמכים על הנסיבות המכמירות־לב: ברנר השאיר באותם ימים את 'המעורר' לגנסין. הוא־עצמו, מרוב ייאוש מיחסיו עם חברו־אהובו, וכדי לא להיות במחיצה אחת עמו, התפטר מהדפוס כבר ביולי, והעניש את עצמו בכך שהלך לעבוד בפרך, 12 שעות ביום, בשכר נמוך, כסַדר פשוט בסמרטוטון יידי, עיתון שתיעב במיוחד (הוא מתואר ב"מן המיצר" שלו). מבחינתו היה בכך, בלשונו (תרגום מיידיש), "בריחה סוף־כל־סוף מן העולם הספרותי העברי והכללי", שכן הוא "שונא את העם הנבחר, את הכאילו־ארץ־ישראל המתפגרת, פֶע!" הוא היה יוצא ברגל עם שחר, לפני שגנסין היה מגיע לדפוס – בספטמבר היה גנסין מגיע ברכבת־התחתית מסֶוֶן סיסטֶרס רוֹאוּד, מדירתה של אשה שבעלה לא היה באותה עת בלונדון. בערב, כשברנר שב רצוץ מהעבודה, גנסין, הסַדר שלו, כבר לא היה שם. ברנר היה בימים הללו אורח בחדרו, גנסין בילה בו יותר ממנו.

             

    אבל ב־17 בספטמבר, ערב יום כיפור, חזר ברנר מוקדם, והנה הגיע אליו גנסין, מלוּוה להגנתו בחברם השלישי ביילין, לבשר לברנר שבהחלטה ספונטנית הלך וקנה כרטיס אונייה לפלשתינה, וכי יעזוב את לונדון בסוכות או באסרו־חג של שמחת־תורה. ברנר ההמום איים מיד בסגירת 'המעורר'. לגנסין זה לא הזיז. ביילין אמר שבאמת הגיע הזמן לסגור. באיומים ובצעקות סחט ברנר מגנסין התחייבות לסיים את העבודה על חוברת 8–9, הושיב את ביילין לכתוב לשופמן ולחדש הסכמה קודמת אתו בעניין קבלת קובץ סיפוריו (האמור להיות פיצוי לחותמים), והשלושה ישבו וניסחו יחדיו כבר אז, ושקלו כל מלה, וחזרו וקראו, את ההודעה לחותמים, שהושארה בידי גנסין. אחרי שהשניים הלכו כתב ברנר לשותפו לעריכה בתחילת ימי 'המעורר', יהושע רדלר, וסיפר לו על ההודעה לחותמים כדבר שכבר קיים, ומשפט ביידיש במכתבו מהדהד את צלילי "לא אוסיף הטרידם" מן ההודעה. שום "כתיבה חפוזה" איפוא.

             

    פרט למוצאי יום כיפור, שאז נתקל ברנר בגנסין אצל ביילין אחרי שחיפש אותו כל היום, לא נפגשו השניים עד יום חמישי 27.9, ג' של חול המועד סוכות, היום שבו, לפי חישובי, הסתיימה הדפסת החוברת. ברנר הגיע הביתה בשעה המאוחרת הרגילה, אבל גנסין התעכב, כי השגיח על הדפסת המעטפת של החוברת. אז, בעמוד הפנימי של המעטפת הקדמית, ראה ברנר להוותו את טעות־הדפוס. החוברת טרם נכרכה וברנר היה יכול, בעלות של שני שילינג לפי תעריפי דפוס נרודיצקי, להדפיס מחדש מעטפת מתוקנת. מדוע לא עשה זאת? כנראה הרגיש, מבלי לדעת למה, שהוא רוצה שהשינוי שהכניס גנסין יונצח. ב־1914 יבין יותר.

             

    יום ראשון, 29.9, הושענא רבה, היה היום שבו עסק גנסין באריזה ובמשלוח של החוברת ל"עשרות החותמים", וברנר, שלא רצה לשהות בכפיפה אחת אתו, אבל גם לא רצה ללכת לקוֹמֶרשל רוֹאוּד 30, אל ביילין שתמך בגנסין, הלך לרחוב הסמוך, סטֶפְּני גרין, אל גיסתו של ביילין, קיבל שם תה ופרפרת, וכתב את הגלויה לשופמן, המבשרת בזמן אמת על מצב־העניינים: "יחד עם מכתבי זה הרי אתה מקבל את החו' האחרונה של 'המעורר' שבה באה המודעה המשובשת (תחת 'ויקבלו אותה', כלומר, את החוברת בסליחה, כתוב 'ויקבלו אותי', כלומר אותי... כך סידר גנֶסין!)". הוא השאיר את הגלויה אצל הגיסה, כדי שביילין יבוא למחרת לביקור חג ויוסיף מלים משלו. וביילין אכן הגיע וכתב: "גנסין נוסע מחר", והלך לשלוח את הגלויה (חותמת הדואר: 30 בספטמבר. תודה עמוקה ליצחק בר־יוסף ולמכון "גנזים").

             

    חמישה חודשים היתה השלישייה ברנר־גנסין־ביילין כותבת איגרות משותפות, רובן עליזות, לשופמן. גם הפעם נוכחים שלושתם באיגרת. ברנר כותב, ביילין מוסיף, גנסין מוזכר. אבל הם נוכחים־נפקדים: ברנר נמנע מן השניים, ו"גנסין נוסע מחר", סוף.

             

    ננה אריאל מצאה דף עם שורות כחלחלות דקיקות, שאליו העתיק מישהו את העמוד הפנימי של המעטפת הקדמית, וכנראה ציין לעצמו בצדו האחר מה יש בעמוד החיצוני – והחליטה שבידה תגלית. ארכיוני ברנר מלאים בדפים כאלה, עם שורות כחלחלות: הם משנות השלושים, וכתב־היד בהם הוא של מנחם פוזננסקי, העורך המסור, שברנר וגנסין היו טעם חייו (כפי שכתב לציליה דראפקין). הוא הכין אז מהדורה למופת של כתבי ברנר ואיגרותיו, ולצורך כך העתיק חומרים רבים של ברנר, והם מופיעים בארכיונים בכתב־ידו.

             

    בניגוד לכתב־היד הזורם, הדינמי, הטמפרמנטי, הנוטה ימינה, שרואים במכתביו של ברנר, ניכרת בדף שהעתיק פוזננסקי כתיבה תמה, איטית ומוקפדת של מעתיק, שהעתיק במדויק (כולל הכתיב) ממה שסידר גנסין, באותיות שרובן זקופות, אנכיות.

     

    ........

     

     

    [השוואת האותיות "ף", "י", "ש", "ג", "ק", "ץ"]

     

    ........ 

     

    זה אינו דף הכתוב בסערת נפשו, בדם לבו של אף־אחד. כל האותיות המופיעות בו אופייניות להעתקותיו של פוזננסקי, ולפחות שבע מהן שונות באופן ברור ומובהק מן האותיות האופייניות לברנר.

     

    העברתי לחוות דעתו של הגרפולוג המשפטי ד"ר מרדכי ורדי (מי שהגיש מעל ל־1,500 חוות־דעת לבתי־משפט בארץ) תצלום של הדף עם ההתנצלות, ועמו שני מכתבים של ברנר מאותם ימים עצמם, תצלום מכתב של גנסין, ושתי העתקות של פוזננסקי ממכתבי ברנר. בתגובה קיבלתי ממנו מענה מפורט, עם דוגמאות של מלים ואותיות, הקובע "בדרגת הסבירות הגבוהה ביותר בהשוואת כתבי־יד" כי כתב־היד המופיע בדף אינו של ברנר אלא של פוזננסקי.

     

    ננה אריאל תופסת את עבודת הארכיון כ"פנייה ענווה אל החוויה האנושית", כהתבוננות צנועה בממצאים שמונחים שם "זמינים לכל דורש". אבל הארכיון כשלעצמו הוא מְכָל ריק; כתבי־היד, האיגרות, העדויות, קטעי העיתונות וקטעי הזיכרונות אינם יותר משאריות ופסולת. חלק מהם נעשים בעלי משמעות כאשר באים אליהם קורא או קוראת, לא ענווים אלא נועזים וחצופים, קוראים שראשם מייצר אנקדוטות פוטנציאליות, ומתייחסים אל המצבור כאל טקסט שיש להעלות את סף המיצוי שלו. אז עולות היפותזות המתגלות כטובות מאחרות, והן מציעות לנחש משהו סמוי מן השאריות שבארכיון, להפיק מן הפסולת רמזים וסימנים לסיפור חדש ובעל ערך.

    *

     

    פורסם ב-4.3.21

     

    לקריאת הנוסח המלא של המאמר הקליקו כאן.


        

     

    כל הטורים של מנחם פרי >>>



     

































     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה