שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
שלושה שירים / נתן זך

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    מארזים
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    מדריך לציור ולקליגרפיה /ז'וזה סאראמאגו

    פתיחת הספר:


     

    אמשיך לצייר את הציור השני, אבל אני יודע שלעולם לא אסיים אותו. הניסיון כשל, ולמפלה הזאת, או לביזיון, או לאוזלת היד, אין הוכחה טובה יותר מדף הנייר שאני מתחיל לכתוב עליו: עד שיום אחד, במוקדם או במאוחר, אעבור מהציור הראשון לציור השני, ואחר־כך אפנה למה שכתוב כאן, או אדלג על שלב הביניים, או אקטע מלה כדי להוסיף משיכת מכחול על הבד שעליו הפורטרט שהזמין ס', או על הפורטרט האחר, המקביל, שאותו לא יראה. ביום ההוא לא אדע יותר ממה שאני כבר יודע היום (ששני הפורטרטים מיותרים), אבל אוכל להחליט אם היה טעם להתפתות לצורת ביטוי שאינה שלי, לכתיבה, אם כי, ככלות הכל, מעצם ההתפתוּת משתמע, שבסופו של דבר צורת הביטוי האחרת שנקטתי, אשר שימשה אותי בקפדנות רבה כאילו אני נוהג על־פי כללים הקבועים באיזה מדריך, גם היא לא היתה שלי. לעת עתה איני רוצה לחשוב על מה שאעשה אם גם הכתיבה תיכשל, אם מכאן ואילך יהיו לי הן הבדים הלבנים והן הדפים הלבנים עולם הנע במסלול מרוחק מיליוני שנות אור, שלא אוכל לשרטט בו אפילו תו קטן. אם, בסיכומו של עניין, היה חוסר הגינות במעשה הפשוט של אחיזה במכחול או בעט, אם, פעם נוספת בסיכומו של עניין (בפעם הראשונה הוא לא סוכם) יהיה עלי למנוע מעצמי את הזכות לתַקשר או להתבטא, מפני שניסיתי ונכשלתי, ולא יהיו הזדמנויות נוספות.

     

    לקוחותי מעריכים אותי כצייר. ואיש מלבדם. המבקרים (בתקופה שדיברו עלי, שהיתה קצרה ולפני שנים רבות) אמרו שאני מפגר לפחות בחצי מאה, ופירושו של דבר, פשוטו כמשמעו, שאני נמצא בשלב העוּבָּרי שנמשך מן העיבור אל הלידה: הנחת יסוד אנושית שברירית, קלושה, תהִייה מרירה, אירונית, על מה שאעשה כשאהיה. אני "עומד להיוולד". מדי פעם אני שוקע בהרהורים על המצב, שמבחינת כלל בני־האדם הוא בן חלוף, ואצלי הפך לתמידי, ואני מוצא בו, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, איזו זווית ממריצה, אומנם מכאיבה, אבל נעימה, מין להב של סכין שאנו ממששים בזהירות, בעוד סחרחורת של אתגר דוחפת אותנו להדק את הבשר החי של האצבעות כנגד הוודאות של החתך. זה הדבר שאני מרגיש (או במעורפל, בלי להב ובלי בשר חי) כשאני מתחיל ציור חדש: הבד הלבן, החלק, שהוא עדיין בלי שכבת צבע בסיס, הוא תעודת־לידה שיש למלא, אשר בה אני (לבלר חסר ארכיב) סבור כי אוכל לרשום תאריכים חדשים וייחוס משפחתי שונה, שיחלצו אותי, פעם אחת ולתמיד, או לפחות לשעה אחת, מן הליקוי שבאי־ההיוולדות. אני טובל את המכחול ומקרב אותו אל הבד, חצוי בין הביטחון של הכללים שנלמדו מן המדריך, לבין ההיסוס במה אבחר כדי להיות. אחר־כך, בלי ספק מבולבל, כלוא כליל במצב של היותי מי שאני )ואיני) זה שנים רבות, אני מעביר את משיכת המכחול הראשונה, ובו־ברגע אני ראוי לגינוי בעיני עצמי. כמו באותו ציור מפורסם של ברוֹיגֶל (פְּיֶטֶר האב) מופיעה מאחורַי צדודית חצובה בְּמַפסלת, ואני שומע את הקול אומר לי, פעם נוספת, שעדיין לא נולדתי. במחשבה שנייה, יש בי מספיק הגינות כדי לוותר על קולות של מבקר, של מומחה, של מבין. בעודי מעביר בקפידה את הפרופורציות של המודל אל הבד, אני שומע איזה מלמול פנימי שלי, העומד על כך שהדבר שאני עושה כלל וכלל אינו ציור. בעודי מחליף את המכחול וצועד לאחור את שני הצעדים המאפשרים לי להיטיב למסגר ולהבהיר את הדקויות בַּסבך שמגלם תמיד פרצוף "מוצב לציור", אני עונה בדממה: "אני יודע", וממשיך לשחזר איזה כחול הכרחי, מקום כלשהו, איזה לבן שימלא את מקום האור שלעולם לא אצליח ללכוד. אני עושה את כל הדברים הללו בחוסר סיפוק, מפני שהם כלולים בכללים, מוגנים באדישות שהביקורת כרכה סביבי בסופו של דבר, כמו סגר נגד התפשטות מחלות, מוגנים גם בשכחה שלאט־לאט שקעתי לתוכה, ומפני שאני יודע שהציור לא יוצג בתערוכות וגם לא בגלריות. הוא יעבור מכַּן הציור ישירות לידיו של הקונה, כי זה העסק שלי, אני משחק על בטוח, בכסף מזומן. יש לי די והותר עבודה. אני מצייר פורטרטים בשביל אנשים שיש להם הערכה עצמית מספקת להזמין אותם ולתלות אותם במסדרונות, במשרדים, בסלונים או בחדרי־ישיבות. אני מבטיח את העמידוּת, איני מבטיח את האמנות, גם לא מבקשים ממני, אפילו אילו יכולתי לספק אותה. דיוקן משופר הוא המקסימום שהם מגיעים אליו. ומאחר שעל כך אנחנו יכולים להסכים, איש אינו מאוכזב. אבל מה שאני עושה אינו ציור.

     

    למרות החסרונות שנסחפתי להודות בהם כאן, תמיד ידעתי שהפורטרט המצויר אף־פעם לא היה הדיוקן המדויק. זאת ועוד: תמיד סברתי שאני יודע (סימן משני לסכיזופרניה) איך עלי לצייר את הפורטרט המדויק, ותמיד אילצתי את עצמי לשתוק (או הנחתי שאני מאלץ את עצמי לשתוק, וכך הולכתי את עצמי שולל והפכתי את עצמי שותף לדבר עבירה) נוכח המודל חסר המגן שהתמסר לידַי, בביישנות, או, להיפך, בזחיחות מזויפת, בטוח רק בכסף שישלם לי, אבל מבוהל עד כדי גיחוך נוכח הכוחות הסמויים שנכרכו לאיטם בין פני השטח של הבד לבין עינַי. רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שראוי לא להראות. אשר לעיניים, אלה היו עיוורות. הצייר והמודל תמיד מבוהלים ומגוחכים נוכח הבד הלבן, האחד מפני שהוא חושש שיוּקע, והאחר מפני שהוא יודע שלעולם לא יהיה מסוגל להוציא לפועל את ההוקעה הזאת, או, גרוע מזה, אומר לעצמו, ביהירות של אותו בורא מסורס המצהיר כי הוא רב־און, שלא יעשה כך רק מתוך אדישות או רחמים.

              

    ---

    'מדריך לציור ולקליגרפיה', ז'וזה סאראמאגו. מפורטוגזית: מרים טבעון. ערך: מנחם פרי. הספריה החדשה, 
    ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה