שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    מבצע רומאנים קצרים
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    "אומר לך את האמת"
    קטע מתוך הערת המחברת בפתח 'איפה הכובע שלי?'




    כל הטורים האישיים >>>


    חיפוש טורים 
      
    נטליה גינצבורג (מאיטלקית: שירלי פינצי לב) 

     

    בפתח 'איפה הכובע שלי?', הכרך הראשון של מחזות נטליה גינצבורג, מופיעה "הערת המחברת" – דברים שכתבה גינצבורג ביולי 1989 ובמקור האיטלקי הופיעו בכרך המחזות השני. כאן אנו מביאים קטע מתוכם שבו מספרת גינצבורג כיצד החלה לכתוב מחזות ומה חשבה אלזה מורנטה על המחזה הראשון שלה.

     

     

    את המחזה הראשון כתבתי מיד אחרי שעניתי על שאלה שמגזין תיאטרון הפנה לסופרים: מדוע אינכם כותבים מחזות? עניתי שלא כתבתי משום שאיני מצליחה לדמיין מחזה שנכתב על־ידִי מבלי לתעב אותו מיד. זו היתה אמת־לאמיתה. המחשבה על מחזה אפשרי שלי השרתה בי אי־נחת עמוקה. אחרים ענו שמחזות לא מתאימים להם, וסיפקו מִגוון הסברים. ומיד אחר־כך התיישבו לכתוב מחזות. כך גם אני. אותה שאלה במגזין ההוא הולידה כמה וכמה מחזות.

     

    באותם ימים, כשהופיע הגיליון עם התשובות השונות, באה אלי השחקנית אדריאנה אַסטִי, שהכרתי היטב, ואמרה לי לכתוב מחזה שבו יהיה לה תפקיד. אמרתי לה שאני מוצאת שזה בלתי־סביר. אחר־כך נסעתי לכפר. הייתי שם לבדי והשתעממתי, והתחלתי לחשוב איזה סוג של מחזה אוכל לכתוב. הייתי סקרנית לראות אם אותה אי־נחת תישאר או תיעלם.

     

    ......... 

     



    אדריאנה אסטי, 1964

    Mario Dondero/Bridgeman Images ©
    .........

     

    תחילה עלו בראשי הדברים הבאים: פָּניהָ של אדריאנה אַסטִי וחיוכה האירוני; ותיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטוֹרינו, שבו ביקרתי לראשונה כשהייתי בת שמונה וראיתי מחזה שהיה נפלא בעיני: לא זכרתי ממנו דבר מלבד שמו, "פֶּג חמדת־לבי", ובחורה רזה עם כובע קש גדול. אולי לכן התחלתי לכתוב קומדיה הנפתחת בכובע. ברפליקות הראשונות אכן מופיע כובע, אבל הוא הפך לכובע של גבר. אט־אט, תוך כדי כתיבה, נעלם תיאטרון קָרִינְיָאנוֹ. לא חשתי שום אי־נחת. הפכתי את אדריאנה אַסטִי לבחורה דקה ושברירית; היא כבר היתה ממילא דקה ושברירית, אבל הפכתי אותה לדקה עוד יותר, שברירית עוד יותר, וקטנה עוד יותר מכפי שהיתה. עיצבתי ממנה בחורה קטנה מאוד, מבולגנת ואבודה מאוד. ראיתי שיוצא מזה מחזה עליז. אין לי מושג איך הוא יצא עליז. אני לא הייתי עליזה. אבל אולי הוא יצא עליז בשל אותה פליאה גדולה ושמֵחה שאַת חשה כשאַת עושה משהו שפקדת על עצמך לא לעשות לעולם. או אולי הוא יצא עליז כי כתבתי אותו בחופזה, מבלי לתת לעצמי לשאוף עצבות, או עצרתי לשאוף אותה רק לרגעים קצרים. כתבתי אותו בחופזה מחשש שלא אצליח לסיים אותו. בחופזה ומתוך שעמום. ידעתי היטב שלעולם אסור לכתוב מתוך שעמום: השעמום הוא כמעט תמיד עקר. אסור לציית לשעמום. אבל לאט־לאט, תוך כדי הכתיבה, נעלם השעמום. סיימתי את המחזה תוך שבוע. כשאת כותבת את לפעמים קופאת על מקומך, לפעמים הולכת ולפעמים רצה. בפעם הזאת לא הרגשתי שאני רצה אלא שאני גולשת. הפקדתי את עצמי ביד המקרה, כמו כשהייתי צעירה מאוד וכתבתי בעיוורון מבלי לדעת לאן לעזאזל אני רוצה להגיע. נראָה לי ששבתי וצללתי אל ילדותי.

     

    זו היתה קומדיה של מונולוגים אינסופיים. חשבתי ששום שחקנית לעולם לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. בתור מחזה נראתה לי הקומדיה חסרת־תכלית לחלוטין.

     

    הבית שבו שהיתי היה חדש ועדיין לא הותקן בו טלפון. כדי לטלפן היה צריך ללכת כעשרים דקות דרך שבילים בין כרמים. הטלפון הציבורי היה בבית־קפה ברחוב. לא היה חיוג ישיר, וכדי לטלפן לרומא היה צריך לקבוע פגישה טלפונית ולחכות כמה שעות. טלפנתי כמה פעמים לאדריאנה אַסטִי. פעם אחת כדי לומר לה שסיימתי מחזה, אבל המונולוגים ארוכים מדי והיא לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. היא אמרה לי לשלוח לה אותו, ואני שלחתי אותו. בזמן שְׁהִייתי בבית־הקפה, ובזמן שצעדתי הלוך ושוב בין הכרמים, גיליתי שלמעשה נקשרתי באיזה אופן לאותה קומדיה שכתבתי מתוך שעמום, ובחופזה, ותוך שאני גולשת ומפקידה את עצמי ביד המקרה, וקיוויתי מאוד שמישהו יציג אותה. בפעם אחרת טלפנתי ואדריאנה אַסטִי אמרה לי שהמחזה מתאים לה מאוד, וכי אין לה שום בעיה עם המונולוגים הארוכים כל־כך.

     

    .........

     

     

     

    אלזה מורנטה

    ......... 

     

    כשחזרתי לרומא נתתי את המחזה לקריאה לאלזה מורנטה, והיא כלל לא אהבה אותו. היא הזמינה אותי ואת אדריאנה אַסטִי לארוחת־ערב במסעדה, כדי שנדע עד כמה היא לא אוהבת את המחזה. היא מצאה שהוא אווילי, טיפשי, סכריני, מצועצע ומזויף. היא פנתה אלי ואמרה: "אומר לך את האמת". כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער. היא כעסה עלי, אבל גם על אדריאנה אַסטִי, שנראתה לה באיזה אופן שותפה לאותו מעשה נפשע. אבל היא כעסה בעיקר עלי. את המשפט "אומר לך את האמת", מבוטא בקול הכסוף והמצטלצל שלה, שמעתי כמה פעמים במהלך אותה ארוחה, ליד השולחן באותה מסעדה, שעמד בחוץ מתחת לפרגולה, באוויר הקריר והלח של סוף ספטמבר. היו לי עם אלזה יחסים דומים מאוד לאלה שהיו לי עם אחותי. כשהיא כעסה עלי ונזפה בי נאלמתי דום, כי כל מה שיכולתי לומר נראה לי ערמת סמרטוטים. אותו דבר היה קורה לי עם אחותי. אהבתי את אלזה וכל מה שהגיע ממנה היה טוב בעיני, גם כשהכאיב לי. הרגשתי שבזעמיה יש תמיד משהו שמעניק בריאות וכוח. היית יוצאת מזעמיה המומה ודְהוּמה, מרגישה את עצמך כמו כלב שנפל לתעלה ומטפס ליַבָּשה ומנער את פרוותו. יצאת המומה, אבל לא פצועה ולא מושפלת.

     

    שבתי וקראתי עכשיו את המחזה שלי בעיניה של אלזה ומצאתי שהוא כפי שאמרה. אווילי, סכריני, מצועצע, ואולי מזויף. ניצלו מכך בעיני רק כמה קטעים קצרים, כאלה שהתגנבו אליהם עובדות ודמויות מחיי. חשבתי שאולי חמקו הקטעים האלה מתשומת־לבה של אלזה. לא קרעתי את המחזה, ולא הנחתי אותו במגירה. הייתי קשורה אליו. המשכתי להשתוקק לראות אותו בתיאטרון. הציגו אותו בחורף. אדריאנה אַסטִי שיחקה.

     

    .........

     

     

    נטליה גינצבורג

    .........

     

    כך כתבתי במשך הזמן כמה מחזות. אלזה לא קראה אותם. השנים חלפו, ואותו ערב שבו גערה בי קשות במסעדה ההיא נראה לי יפה ורחוק. "אומר לך את האמת". המלים הללו נשמרות בזיכרוני, אבל צליל קולה אבד.

     

    כשהיינו אוכלות בערב במסעדות, היתה אלזה מזמינה תרד ומבקשת שיהיה "רותח". היא היתה חוזרת פעמיים או שלוש פעמים על "רותח" בקול מצווה ומצטלצל ומכווצת את גבותיה. אבל עכשיו כבר לא יצאה לארוחות־ערב, או לפחות לא אתי. כבר לא התרגזה יותר על האנשים סביבה. היא היתה חולה ומרירה מכדי להתעסק בלהט ובכעס במכריה ובטעויות שלהם. הכל, האנשים והטעויות והרעיונות המטופשים והפטפוטים, הכל נראה מן־הסתם מרוחק וחסר־תוחלת ודומה לנחיל יבחושים. וכזה הוא היה. כזה הוא היה, שם, במקום שבו היא היתה עכשיו. מזמן־מזמן כבר לא שמעתי את קולה הכסוף והמצטלצל, בארוחת־ערב, בלחות הלילית. "רותח. אני רוצה אותו רותח". "עכשיו אומר לך את האמת".

      

    *

     

    פורסם ב-31.8.21

        




     

































     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה