שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    שבוע הספר 2022
    מבצע קלאסיקה עולמית
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים

    חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים / נטליה גינצבורג

     

    הפתיחה של "ולנטינו"
    מאיטלקית: מירון רפופורט


    התגוררתי עם אבי ואמי ואחי בדירה קטנה במרכז. היו לנו חיים קשים ואף־פעם לא ידענו איך נשלם את שכר־הדירה. אבי היה מורה בית־ספר יסודי בגמלאות ואמי נתנה שיעורי פסנתר: נאלצנו לעזור קצת לאחותי, שהתחתנה עם סוכן־מכירות והיו לה שלושה ילדים ולא הצליחה לסחוב הלאה; ונאלצנו לפרנס את אחי, שלמד ואבי האמין שיֵעשה אדם גדול. אני למדתי בסמינר למורים ובשעות הפנאי נתתי שיעורים פרטיים לילדים של השוערת: לשוערת היו קרובי־משפחה בכפר, והיא שילמה לנו בערמונים, תפוחים ותפוחי־אדמה.

     

    אחי למד רפואה, ונזקק תמיד לכסף. פעם לצורך מיקרוסקופ, פעם לספרים ולשכר־לימוד. אבי האמין שהוא ייעשה אדם גדול: אולי לא היתה סיבה להאמין, אבל הוא האמין: הוא התחיל לחשוב כך עוד כשוולנטינו היה קטן. ועכשיו אולי התקשה להפסיק. אבי ישב כל היום במטבח וקישקש לעצמו: דִמיין איך ולנטינו יהיה רופא מפורסם, וייסע לקונגרסים בבירות הגדולות של אירופה, ויגלה תרופות ומחלות חדשות. ואילו ולנטינו לא נראָה כבעל רצון להיעשות אדם גדול: בבית הוא שיחק רוב הזמן עם חתלתול; והכין צעצועים לילדים של השוערת ממעט נסורת ומשאריות בד ישנות: הכין כלבים וחתולים, וגם שדים בעלי ראשים גדולים וגופים מוארכים וגבשושיים. או שהתלבש כגולש סקי והתבונן בעצמו במראָה: לגלוש לא הִרבה לצאת, כי היה עצלן וסבל מהקור: אבל הוא הכריח את אמי לתפור לו חליפת סקי שחורה לגמרי, עם כובע־גרב גדול מצמר לבן: חשב שהבגד הזה הולם אותו מאוד, וטייל לפנֵי המראָה. תחילה עם צעיף זרוק סביב הצוואר, ואחר־כך בלעדיו; ונעמד במרפסת כדי שהילדים של השוערת יראו אותו.

     

    פעמים רבות קשר והתיר אירוסים, ואמי עמלה על ניקוי חדר־האוכל ועל מציאת בגדים ראויים. הדבר כבר קרה פעמים כה רבות, ולפיכך כשאמר לנו שהוא מתחתן תוך חודש, לא האמנו, ואמי התחילה לנקות בעייפות את חדר־האוכל ולבשה את חליפת המשי האפורה, שנשמרה לבחינות של תלמידותיה בקונסרבטוריון ולפגישות עם ארוסות.

     

    כך חיכינו לאחת הנערות השגרתיות שלו, מאלה שנשבע להן שיתחתן איתן, ונטש אותן כעבור שבועיים, ועכשיו דומה שכבר הבנו איזה סוג של נערות הוא אוהב: נערות עם בֶּרֶטים קטנים, שעדיין הולכות לתיכון העיוני. בדרך־כלל הן היו מבוישות מאוד ולא הבהילו אותנו, קצת כי ידענו שינטוש אותן, וקצת כי היו דומות כל־כך לתלמידות הפסנתר של אמי.

     

    ואז, כשהגיע עם הארוסה החדשה, היינו כה המומים עד שלאף־אחד לא היתה נשימה כדי לדבר. שכן הארוסה החדשה הזאת היתה משהו שלא יכולנו לתאר לעצמנו. היא לבשה מעיל מפרוות צוֹבֶּל, נעלה נעליים שטוחות עם סוליות גומי, והיתה נמוכה ושמנה. היא הרכיבה משקפי־צב, ומאחוריהם נעצה בנו זוג עיניים חמורות ועגולות. היא הזיעה קצת באפה, והיתה לה חתימת שפם. לראשה חבשה כובע שחור שצדו האחד פחוס לגמרי: ובצד שהכובע לא הסתיר, הציצו שערות שחורות שזורות באפור, מסולסלות במגהץ ופרועות. היא היתה מבוגרת מוולנטינו בעשר שנים לפחות.

     

    ולנטינו דיבר ודיבר, כי אנחנו שתקנו. ולנטינו סיפר לה על מאה־ ואחד עניינים בבת־אחת, על החתול ועל הילדים של השוערת ועל המיקרוסקופ. הוא רצה להוליך את הארוסה תיכף־ומיד לחדר שלו, להראות לה את המיקרוסקופ, אבל אמי התנגדה כי החדר עוד היה הפוך. והארוסה אמרה שממילא ראתה הרבה מיקרוסקופים. אז הלך ולנטינו לחפש את החתול והביא לה אותו. הוא קשר לו סרט עם פעמון סביב הצוואר, כדי שיעשה רושם טוב. אבל החתול נבהל מאוד מהפעמון וטיפס על הווילון, ומשם הוא התבונן בנו ונשף בשיער סמור ובעיניים רושפות, ואמי החלה להיאנח מרוב פחד שיהרוס לה את הווילון.

     

    הארוסה הציתה סיגריה והחלה לדבר. היא דיברה בקול של מי שרגיל לחלק פקודות, וכל דבר שהוציאה מפיה נשמע כאילו היא פוקדת. אמרה שהיא אוהבת את ולנטינו ובוטחת בו; שהיא בטוחה שהוא יפסיק לשחק עם החתול ולהכין צעצועים. ואמרה שיש לה המון כסף, ככה שהם יכולים להתחתן בלי לחכות עד שוולנטינו ישׂתכר. היא לבד וחופשייה משום שהוריה נפטרו ואין צורך שתיתן דין־וחשבון לאיש על מה שהיא עושה.

     

    לפתע פרצה אמי בבכי. זה היה רגע קצת מעיק, ולא ידענו מה לעשות. כי לא היה שמץ של התרגשות בבכי הזה של אמי, היו רק אכזבה ובהלה: אני הרגשתי בכך, ונדמה לי שגם האחרים מן־הסתם הרגישו בכך. אבי הנחית מכות קטנות על ברכיו וציקצק קלות בלשונו, כמו כדי לפייס תינוק. פניה של הארוסה האדימו לפתע והיא ניגשה אל אמי: עיניה נצצו חסרות־מנוח ומאיימות והבהירו שהיא תתחתן עם ולנטינו בכל מחיר. "הנה אמא בוכה", אמר ולנטינו, "לאמא יש תמיד דמעות בכיס". "נכון", אמרה אמי ומחתה את דמעותיה והחליקה את שערה והזדקפה. "אני קצת חלשה בימים האלה, ופורצת בבכי לעתים קרובות. ההודעה באה לי די בהפתעה: אבל ולנטינו תמיד עשה מה שהוא רוצה". אמי התחנכה בסמינר של בני עשירים; קיבלה חינוך טוב וידעה לשלוט בעצמה.

     

    ואז הסבירה הארוסה שעוד היום יֵצאו היא וּולנטינו לקנות רהיטים לסלון. זה כל מה שהם צריכים לקנות, כי בבית שלה כבר יש כל מה שנחוץ. וּולנטינו שִׂרטט לאמי את תוכנית הבית, שהארוסה התגוררה בו מילדותה, ועכשיו הם יתגוררו בו יחד: וילה בעלת שלוש קומות, עם גינה, ברובע שכולו גינות וּוילות.

     

    אחרי שהשניים הלכו נשארנו בשתיקה זמן־מה והתבוננו זה בזה; ואז אמרה לי אמי שאלך לקרוא לאחותי, והלכתי.

     

    ---

    'חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים', נטליה גינצבורג. מאיטלקית: מירון רפופורט, יונתן פיין, מנחם פרי. ערך: מנחם פרי. הספריה החדשה, 
    ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>



     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה