שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    שבוע הספר 2022
    מבצע קלאסיקה עולמית
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    כולנו החמישה /סמי בֶּרדוגו

    מתוך תחילת הספר:



    נייר בֵּית

     

    הפתעה מכאיבה תקפה אותי אתמול בצהריים כשטלפן אלי קצין המשטרה. "מדבר פקד יוסי", אמר בקול החלטי והציג את עצמו בתור האחראי מטעם יחידת המשא־ומתן של צוות המשטרה. הוא דרש ממני להזדרז להגיע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, אמר שעִדכן גם את אחותי ואת אחי הקטן: "מדובר במצב נפשי מורכב ורגיש, יכול להיות שלאח הגדול שלכם יש סימנים אובדניים". לא הגבתי לדבריו, והקצין הוסיף שעלינו להיזהר שמא אחינו יפגע בעצמו, ככה מעריך גם הפסיכולוג־המשטרתי המחוזי, המעורה במצב. אמרתי לפקד יוסי שאדאג לצאת מחר מוקדם בבוקר.

     

    לא שאלתי אותו כיצד נודע לו על ההסתגרות, וידעתי שאף־אחד מאיתנו, שני האחים והאחות, לא סיפר דבר ולא גילה לאיש שאחינו הבכור שלח רק לנו מסרון כבר לפני חמישה ימים. הוא הגיע אלינו

    מאוחר בלילה של מוצאי־שבת, וכך נכתב בו:

     

    "אני מוציא אותו".

     

    אין מי שיכול לשער עכשיו עד כמה כולנו, הארבעה, עלולים להיפגע קשות, ואפילו הרבה יותר מכך. מפני שאם הגיע הרגע, כי אז בפעם הראשונה בחיינו ארבעתנו עומדים על סף תהום. ואיך ימשיך

    כל אחד מאיתנו להתגרות ולרַקֵד למרות התהום? כיצד נתגבר על האילוץ לדבר בינינו בעניין המקרה שלנו? האם סוף־סוף נבצע את מה שקבענו ונשיג פתרון? השעה המתקרבת ההיא, שאיני יודע אם

    אכן ציפיתי לה, או שמא קברתי את מועדה הוודאי, היא שמעוררת רעד במחשבותי, בזיכרונותי. "אלוהים ישמור, זה קורה לנו", אמרתי בשקט ברגע שנגמרה אתמול השיחה עם פקד יוסי וזכרתי שבכולנו, הילדים, אוחז אותו חִיל שאינו מקבל אף מרות.

     

    אילו היה אפשר להניח למשטרה לטפל בהסתגרות של אחינו הבכור בלעדינו, ולא משנה מה תהיה התוצאה, היינו לפחות נפטרים מהתערבות ומקבלים עונש מתון יותר. לעתים לא לעשות כלום הוא

    המעשה המוצדק ביותר, ואולי בשל כך נקבל חנינה. כל עוד לא נהיה אנחנו מי שהובילו אל הגילוי של מה שנַעֲשָׂה, ייתכן שזאת תהיה נחמה רזה במסכת חיינו. ככה או ככה, קלושה ההזדמנות שלנו לזכות בשם טוב הודות למה שלא יכולנו למנוע שיקרה.

     

    אתמול בלילה, כשנשכבתי לישון על המיטה, וקול הקפיצים במזרן חרק כהרגלו, פלשו במלואם דרך החלון הפתוח אור החשכה וצינת הסתיו המאוחר, אליהם הצטרפה שארית מתהודת הגשם, שירד כמעט ללא הפסקה לפני ארבעה ימים, ובשעה ההיא לא הערכתי את כובד משקלו. נמצאתי ברשותם של האור השחרחר ושל הקור, כאילו היו כנף צחורה שדורשת לייסר אותי דווקא בגלל רכותה המתעקשת לרחף מעלי ותיכף ללטף את הגוף העירום שלי. מיד אחר־כך נתקפתי רצון עז להישאר. רק לא לעזוב ולא להגיע לשם. היה לי רע מפני שהיטב הכרתי עד כמה הרצון שלי כולו לחינם, ובכל־זאת ליווה אותי הרצון הזה לתוך הירדמותי.

     

    מוקדם מאוד הבוקר שוב שאלתי בקול: "למה אני צריך לנסוע?" מדוע אנחנו חייבים להתמסר באופן טבעי לאחד מאיתנו אם מצוקתנו האישית והמשותפת לא תניח לנו? כיצד אנו נקרעים אם בתוכנו נושמת רק אמת אחת שלנו, בזמן שברור לנו שאין לה תוקף אצל אחרים בעולמנו? אלה הם הלבטים השחוקים, שכל ימי רציתי לגרש אותם ממני. אף־פעם לא ייחלתי להיכלל בָּאמת של השאר. מראשית עצמאותי בחרתי בעל־כורחי להיות רוב השנים לבד, ולא שקלתי אם מה שאני עושה נכון. לא התחבטתי כשהתפנקתי לעתים מזדמנות בקשרים מיניים עם כל־מיני צעירים ומבוגרים. גם לא עם מי שמבקרים אצלי בחדר המרוּוח, מגיעים מהעיר הלא־רחוקה יחסית. שניים מהם באים מהיישובים הפרושׂים על קו הרכס המפותל. שעתיים־שלוש אנחנו מבלים בין קירות החדר, עד שהם עוזבים.

     

    ודאי שלא התעכבתי יותר מדי גם על ההחלטה לבוא הנה ולגור בכפר ח' הצפוני, להיות הכי קרוב שאפשר אל האדמה והעשב הירוק העשיר שצומח עליה, סמוך אל נוף הגבעות וסלעי הדולומיט הנאים, שמופיעים אחרי המשטחים של דשא הבר, נמשכים אל יער האורנים, וסביבי כמעט דוֹמֵם ושֶׁקט רוב היום. מאז ומתמיד הם היו היסודות המוצקים עבורי, גם אם לא נמצאו לרשותי. הממשות הזאת, שנתפסת בעין ובמגע הידיים, היא הערך היקר שהיה צריך להכתיב את עולמי, ולא הַכְּתיבה, הנחותה בערכה המעשי בתוך החיים, בָּאֵין־תוצר שלה.

     

    כך גם הרביעייה שאנחנו עלולה לצאת מופסדת אם לא נתנהג בהתאם למה שנקבע וסוכם בינינו לפני שלושים־ושלוש שנה, כשנמצאנו יחד בעיירה שבה מתגורר אחינו הבכור, באותו חדר סלון שבביתו הנעול. אם נסטה מן ההחלטה שקבענו רק נחמיר את מצבנו, נדרדר את מעמדנו הכבר־ירוד. בלשוננו ובידינו נוכל להביא עלינו חרם וביזוי, גם נידוי מוחלט של שמותינו מן הארץ. ארבע־עשרה שנה לא התראינו. כל אחד מסיבותיו שלו, ולכולנו סיבה אחת משותפת שנולדנו איתה: שֶׁבֶר ענף ירוק.

     

    הוא נוצר באחד מזוגות הצלעות שלנו עוד כשהיינו עוּבָּרים רַכֵּי עצמות. העצם הפגועה מחוברת לעמוד־השדרה מצד אחד, ולמפתח הלב מהצד השני, ועד היום היא לא נשברת לחלוטין לשני חלקים נפרדים, נשארת מעט מכופפת עם קצווֹת עִצְמיים מחוברים חלקית, והיא אינה מתאחה.

           

    ---

    'כולנו החמישה', סמי בֶּרדוגו. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, 
    ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה