מתוך הספר:

אוכל נפש

בזמן המלחמה, זה התחיל בשנת 1942, 1943, ונמשך לפחות עד אחרי שהסתיימה, הייתי יכול לשבת שעה, יותר, מול המזווה שלנו, שמתחת לכיור במטבח, ולהסתכל במבט חצי מנומנם, חצי הוזה, בצנצנות הקמח והסוכר והמלח, הסגורות היטב נגד נמלים ותולעים, ובבקבוקי השמן וחבילות התה והקפה והנרות והגפרורים ובפחיות הקוֹנסֶרבים, השימורים, עם השעועית והאפונה והבשר והדגים, שאמא אספה שם כדי להציל את נפשותינו בזמן חירום ורעב, למשל אם צבאות רוֹמֶל יתקרבו עוד יותר לארץ וחנות המכולת של רַדְזִינֶר ושאר החנויות בסביבה יתרוקנו. 

היא קנתה הכל בבת אחת, ודווקא אצל גֶנְגֶר, חנות המכולת והמעדנים שליד החנות שלנו בקינג ג׳ורג׳, שהיה בה מבחר יותר גדול של קונסרבים מאשר אצל רַדְזִינֶר, בבורוכוב, המכולת הרגילה שהיינו קונים בה את צורכי היום יום. אני עזרתי לה לסחוב את זה בסלי הרשת הביתה, פוסע לצדה בחשק קצת שונה מהרגיל, לא שהיו איזו חגיגיות או דחיפוּת או איזה תיפוף מיוחד בצעידה שלי לידה, אבל אפשר היה להרגיש בחשק השונה, המגויס, המאסף, המְכַנס, של ההליכה, כאילו הפסיעות קדימה הכילו עם כל צעד גם תוספת ביטחון ותכונת איסוף שקדנית לקראת הקמת מבצר, תגבורו וייצובו כך שיחזיק מעמד, בהחלטה נחושה אבל בלי פאניקה.

אוכל נפש. כבר הכרתי אז את הביטוי אבל הוא לא התקשר אצלי לשום שאלה הלכתית של מה אסור או מה מותר להכין בשבת או ביום טוב (שאלות הלכתיות לא העסיקו אותנו, גם אם הייתה ידיעה קלושה על קיומן אי שם, כי זה היה עניין לדוֹסים) אלא רק היה לי ככה, צירוף בפני עצמו, אוכל של נפש, שהוסיף לכבידת הסולידיות הבסיסית שהייתה בַּקמח ובסוכר ובקפה. וכך גם העובדה שהם נשמרו בנפרד, לא במזווה הרגיל, המאוּורר, הקבוע בקיר של המטבח הפונה למרפסת, בו היו המצרכים לשימוש שוטף. גם שם היו סוכר וקמח ותה ומלח ושמן וכו׳, ולפעמים גם בצל ותפוחי אדמה, אבל מתחת לכיור זה היה עולם לעצמו.

המצרכים נותרו שם כל השנים, עד אחרי הניצחון. מעולם לא השתמשנו בהם כי הם נועדו לתקופת החירום, וכשהיא בסוף לא הגיעה אמא זרקה אותם, אבל כל זמן שהם היו שם הייתה מתיקות קטנה, תחושת סוד רפה, בהתכנסות הזאת אל עצמי אחר הצהריים, אחרי שחזרתי מבית הספר ואכלנו ארוחת צהריים ואמא ואבא כבר הספיקו לנוח וחזרו לחנות ופנינה המטפלת יצאה עם אילנה לטיול בגן-מאיר. היה בהסתכלות הנרגעת במשך שעות בפחיות הקונסֶרבים, בשלווה החולמנית שלי, בהזיה השקטה, איזה נועם של מֶשֶך, קו זמן אחיד אל עבר אופק אפור מעומעם, עם קצת נגיעות אצבע של פסטל מהיטשטשות קרני השמש שסופיהן הסתננו ממרפסת המטבח, או ממשהו באפלת המזווה, או בי.

ישבתי על הריצפה, או על ארגז תפוזים ריק הפוך שגררתי מהמרפסת, זה היה יותר נוח, מחבק את הברכיים ומסתכל. זה היה רחוק מלהיות מרתף כמו שקראתי בספרים על מרתפים בחו״ל ששומרים בהם מזון לחורף וכו׳, יותר מחסנון כזה מתחת לכיור, אפלולי עם קורי עכביש ועיקול צינור עבה שיצא מאמצע הכיור למטה ונראה כמו ברך של חיה, של שור או גמל, עם עיגול הבריח הגדול שלו, אבל הייתה בו תחושה כאילו יותר סגורה ואפלה. הריצפה שלו לא הייתה מרוצפת בבלטות הרגילות של המטבח אלא בבטון משחיר שאמא ריפדה בעיתונים למניעת טחב. הם קיבלו עם הזמן קצת כתמי חלודה קלושים, אולי בגלל לחות שחילחלה מהצינורות, והיה אפילו מעט ריח טחב, או כך דימיתי, מה ששיווה למזווה החירום מראה ותחושה מרתפיים עוד יותר. אחרי שאמא החליפה את הריפוד והקונסֶרבים היו מונחים על מצע של עיתון יבש חדש ולא מוכתם, היה נדמה לי שהריח הטחוב במקצת נעשה יותר אזובי, וקיבל אולי משהו מהתכונה הגעגועית של ריח עשב קצוץ, והייתה לי הרגשה רעננה יותר כשישבתי שם, כמו כשנכנסים למיטה שמצעיה הוחלפו זה עתה, יותר אופטימית אפילו, עם נכונות טובה יותר לעתיד, לתקווה, גם בלי קשר לגייסות הלוחמים, למונטגומרי ולצ׳רצ׳יל ולסטלין.

לַבּשר שבקופסאות קראו ״בּוּליבּיף״, ידעתי שזה אומר בקר, ובאחרוֹת היה ממרח כבד. והיו שם גם גזר, אפונה, תירס, קומפוט שזיפים שחורים, ריבות, קקאו, כמה חפיסות שוקולד, אבל לא הכרוב החמוץ או המלפפונים החמוצים שהיו במזווה הרגיל, כי הם לא נחשבו מזינים מספיק לשמירה לשעת חירום. והייתה במתיקות הישיבה וההתבוננות הממושכת שם גם בשֹרניוּת האוכל-נפש הסמיכה, הפריכה ומוצקה גם יחד, של השעועיוֹת החומות, שאהבתי לאכול במרק שעועית חם מהביל שלפעמים אמא הייתה מכניסה בו חתיכות נקניק ואבא היה אוהב אותו ממש רותח, וגם מליחות הזיה קלה של גושי הסלמון הוורודים ושל סרדינים אפורים כסופים שוכבים זה ליד זה בשמן, הכי טובים, מפורטוגל, צפופים כמו סרדינים, זה הביטוי המוּכּר שהוסיף ביטחון יחד עם הפותחן הדק עם החריץ המאורך שלהם המודבק לקופסה, שאף פעם (גם כשגדלתי) לא הצלחתי לתפעל אותו והמכסה היה תמיד מתעקם לי וניתק והייתי צריך להשתמש בפותחן הרגיל, ובכל זאת הימצאותו הצמודה שם הייתה חלק מן הרגיעה של מראה הקונסֶרבים, שמבטיחים בעצם היותם פֹּה את המשך חיי וחיי אבא ואמא ואילנה, נכסי צאן ברזל, נכס סרדינים בתוך קופסת הפח.

הריח היה חלק מהבית ומבורוכוב 1 קומה ב׳ מימין וממני ומהוַייסיוּת שלנו, והוַייסיוּת שלנו בו. הרי אילו הייתי מסתכל ככה בקונסֶרבים במקום אחר, נגיד אצל שייקה ברומברג מהכיתה בבית שלו ברחוב מיכ״ל, והוא היה מרשה לי, זה לא היה אותו ריח אלא ריח המטבח וריח מזווה החירום של משפחת ברומברג, טובה ברומברג ההיא ונפתלי ברומברג בעלה מהבית-חרושת לצמר ושייקה ואחיו הגדול רוּבֶן ברומברג. 

אבל אותה שלווה נינוחה, מנומנמת, שהייתה בקונסֶרבים המסודרים בשורות ובקומות במקומם הקבוע, שָרתה כמו אד דק, עמום מאוד אך קיים, של איזו יציבות שהייתה גם פנימית וגם הקיפה אותי ואת המטבח ואת הדירה כולה, על בורוכוב 1 קומה ב׳ ועל כל הבניין ועל השִקמים בקינג ג׳ורג׳ ומצודת זאב ועל מרחבי תל אביב. 

סיפור קטן על אהבה, או: על ההרואיות

---

'חומר החיים', יצחק לבני. עורכת הספר: אלאונורה לב. הוצאת נ.ב. ספרים, 2022.
© כל הזכויות שמורות.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>