שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    שבוע הספר 2022
    מבצע קלאסיקה עולמית
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים

    לילית ואחרים /פרימו לוי

     
    סיפור מתוך הספר:

     

    בדיוק בזמן

     

     

    פנסי הרחוב כבר הודלקו, התנועה של שעת הערב הלכה וגברה, אבל הגברת לא רמזה שום רמז שבכוונתה ללכת. היא כבר הפכה חצי חנות, ביקשה אריג שאינו קיים בצבע שאינו קיים. ג'וּזֶפֶּה היה עייף, טיפס על שלבי כל הסולמות בחנות. היה עייף מלעמוד על הרגליים, רגליו היו עייפות, היה עייף מלומר כן־גברתי, עייף ממכירת בדים, עייף מלהיות ג'וּזֶפֶּה, עייף מלהיות עייף. בכל לוחותיו חש את המחוגים צוללים מטה בשעון העייף אף הוא. ג'וּזֶפֶּה היה כבן חמישים, שלושים שנה מכר בדים, חישב ומצא כי מכל הבד שמכר אפשר לתפור גלימה לפסל החירות וחליפה לפסל סַן קַרְלוֹנֶה באָרוֹנָה.

     

    האשה ביקשה להציץ ביריעת בד שבתחתית ערמת הבדים, וכשג'וּזֶפֶּה נאבק בכל כוחו כדי לשלוף אותה משם, קראו לו לטלפון. זה היה מאורע יוצא־דופן, וג'וּזֶפֶּה, יותר משהיה מודאג, היה מסוקרן: קול גברי ביקש לקבוע אתו פגישה. לצורך מה? לצורך עניין שנוגע לו: כן, שנוגע לו, לג'וּזֶפֶּה נ' שנולד בפאוויה בתשעה באוקטובר 1930. נראָה שהאלמוני יודע לא רק את תאריך הלידה, אלא גם פרטים אחרים על־אודותיו. דחוף? לא דחוף; כן, אפשר גם ביום שני בבוקר. ג'וּזֶפֶּה נפטר מהלקוחה באורך־רוח ועזר לסגור את החנות.

     

    ביום שני בבוקר היתה החנות סגורה, וג'וּזֶפֶּה קם מאוחר. האלמוני הגיע בעשר־וחצי: בעל קומה ממוצעת, כבן חמישים, שער ראשו שחור, אך שיבה זרקה בצדעיו ובעורפו, והוא לא היה מחונך מאוד או מנומס מאוד, ובעצם התיישב עוד לפני שג'וּזֶפֶּה הזמין אותו לעשות כן. הוא לבש חליפה בגוון כחול עמוק בגזרה צבאית קמעה, צרה במותניים, עם כותפות ועם כיסים גדולים הפזורים לאורכה ולרוחבה: שניים, ארוכים וצרים, היו תפורים על מכנסיו מעט מתחת לברכיים, שניים אחרים מתחת לדשים של המקטורן, ועל אחד מהם היה תפור כיס נוסף, קטן יותר, אולי כדי לשים בו את כרטיסי האוטובוס או הרכבת. לג'וּזֶפֶּה, שהבין בעניינים האלה, נראה הבד מאיכות טובה, אבל לא עלה בידו לזהות את טבעו: אולי זה בד סינתטי, היום כבר אי־אפשר לדעת, הצמר עשוי מאקריליק והסטייקים עשויים מנפט.

     

    האורח ישב, לא דיבר, לא גילה קוצר־רוח, ואף לא נראה כמצפה שג'וּזֶפֶּה יאמר או יעשה משהו. כמה דקות לא העז ג'וּזֶפֶּה לפנות אליו בדברים, אלא השתהה ובחן אותו בדקדקנות. הוא לא היה גבר גאה: מצחו היה נמוך וחסר־צורה, עיניו היו קטנות, כבויות, ועם גבות דלילות, אפו היה קצר ורחב. רחבות ומוצקות היו גם לסתותיו ומערכת השיניים, אך זו היתה שמוטה, ונראתה כה בלויה, עד כי לחייו היו חרושות ושקועות יותר מן המתבקש על־פי הגיל, שעליו העיד שאר דמותו. ג'וּזֶפֶּה חש נבוך יותר ויותר ואפילו נרגז: האלמוני קבע עמו פגישה, אמר שעליו לדבר אתו: מדוע אינו מדבר?

     

    מקץ כמה דקות נאנח האורח, אחר־כך אמר:

     

    "אה, הימים האלה! אפילו העונות השתגעו, החורף מתארך עד מאי, ומיד אחר־כך קיץ". השתתק שנית, השקיף החוצה מבעד לחלון והמשיך:

     

    "והצעירים, גם כן... רוצים רק ליהנות, ללמוד לא רוצים בכלל, ולעבוד עוד פחות. אם זה ימשיך ככה, כולנו נהיה בבוץ: אֶה לא, אי־אפשר להמשיך ככה. פעם היה אחרת, כל אחד עשה מה שמוטל עליו, אולי אכלנו פחות, אבל היה יותר ביטחון מאשר עכשיו, אפילו אם רכבנו על אופניים במקום לנסוע במכונית".

     

    "אבל אתה", קטע אותו ג'וּזֶפֶּה, "אמרת בטלפון שאתה צריך לדבר אתי..."

     

    "לא בדיוק ככה אמרתי, אם אתה זוכר: אמרתי אך ורק שאני מיודע בעניין שנוגע לך, או משהו מסוג זה. כן, למען האמת אני לא זוכר היטב מה הייתי יכול לומר לך, אבל מה זה חשוב... כן, אני יודע כמה וכמה דברים עליך. אני לא זוכר מה אמרתי לך ביום שישי בערב, אבל לעומת זאת אני זוכר מה קרה לך כשהיית בן חמש, מוזר, לא? אבל זה מה שקורה לכולם כשמזדקנים. אני זוכר את הפעם שהחלקת על שלולית קפואה והקרח נסדק ונפצעת בקרסול משבב קרח. אתה לא זוכר? מוזר: אבל נשארה לך צלקת, שם מימין". ג'וּזֶפֶּה התבונן בקרסולו: כן, הצלקת היתה שם, אבל כבר מזמן שכח כיצד ומתי נגרמה.

     

    "רק כדי להראות לך עד היכן מגיעות ידיעותי. ואותה פעם שנכנסת לחדר של אמך בלי לבקש רשות, וראית אותה בשעה שגרבה את גרביה? ואחר־כך, שנים רבות אחר־כך, כאשר חטפת את החבֵרה של הקולגה שלך, שם בחנות? אבל מיד אחר־כך מאסת בה, עזבת אותה, וסופה היה רע ומר".

     

    כל הדברים האלה היו נכונים, אבל האורח סיפר אותם בריחוק ובאדישות, כאילו השתדל כמיטב יכולתו לא לבזבז זמן. ג'וּזֶפֶּה איבד את סבלנותו ושאל בחדות: "בקיצור, מה אתה רוצה ממני?"

     

    "באתי להרוג אותך", השיב האורח.

     

    למרות עייפותו מדברים רבים, לא היה ג'וּזֶפֶּה מוכן למות. לא מובן־מאליו שכל מי שעָיַף מהחיים, או הצהיר שעָיַף, רוצה למות: בדרך־כלל כל מה שהוא רוצה הוא לחיות טוב יותר. הוא אמר זאת לאלמוני, אבל הלה השיב ביובש:

     

    "דע לך, רק עד לנקודה מסוימת מתחשבים במה שאתה רוצה או לא רוצה. אל תחשוב לך שזאת יוזמתי הפרטית: על דברים מסוג זה מחליטים במקומות אחרים. לי אין יד בזה, ואני אפילו לא יכול לומר שאני אוהב את המקצוע שלי. אני אוהב אותו בערך כמו שאתה אוהב את שלך, אני לא יודע אם דברי ברורים. אבל זה המקצוע שלי, אין לי אחר; בגילי, שדרך־אגב זהה לגילך, לא משתנים בקלות רבה כל־כך".

     

    "ו... למה דווקא אותי? ומתי? עכשיו? בקיצור, מאחר שזה נוגע לי, הייתי רוצה לדעת קצת יותר".

     

    "אבל אתה יודע שאתה חתיכת טיפוס? למה, מתי, איך, איפה? יש לך המלצה? אתה קרוב־משפחה של מישהו חשוב? יש לך חשבון עובר־ושב בציריך? לא? נו! מובן־מאליו שכולם רוצים לדעת דברים מסוימים, אבל לא: אנשים כמוך (וכמוני, דרך־אגב: כשאנחנו לא בשירות, גם אנחנו נחשבים אסקופה נדרסת) נאלצים להסתפק במועט, להמתין בסבלנות, לחיות מיום ליום ולקוות שזה לא יהיה יומם האחרון. אבל שמע, דבר אחד אני יכול לומר לך, היום לא אעשה כלום. הבט, אני אפילו לא חמוש: זוהי רק אזהרה, למקרה שתרצה לנקוט איזה אמצעים. זה גם לא תלוי בנו: גם אנחנו מחכים, וכאשר מגיע המועד, אנחנו הולכים וסוגרים עניין".

     

    אִזכור כלי־הנשק הטריד את מנוחתו של ג'וּזֶפֶּה, אבל האורח עודד את רוחו:

     

    "אמרתי 'חמוש' סתם כך, לא לא, הבט, אין עלי לא אקדחים ולא סכינים, על דברים אלה אבד הכלח; הכיסים האלה? אני מחזיק בהם את העט, את העיפרון, את פנקס התשלומים והקבלות, אתה מבין, בעבודה שלנו חייבים להיות מדויקים. אם אתה טועה בתאריך או בכתובת, אתה בצרות. לא אמורות ליפול טעויות הודות לבדיקות הרבות שעלינו לערוך בסוף היום, ולמרות זה הן נופלות לעתים, ואז האנשים מעירים הערות 'כל־כך צעיר, פרח, שופע בריאות', וכן הלאה, ועלינו מוטל קנס. לא לא, אין כלי־נשק, היום יש לנו שיטות אחרות".

     

    "שיטות בלי כאבים?" העז ג'וּזֶפֶּה לשאול. האלמוני צחקק צחקוּק מוזר. התיר את רגליו מהשיכול וקירב את חזהו אל ג'וּזֶפֶּה.

     

    "בדיוק, זו בדיוק הנקודה: לזה חיכיתי. הבט, יש שיטות שונות, כל שנה מגיעה שיטה חדשה, והשיטות החדישות ביותר הן בעצם בלי כאבים. אבל... טוב, הן יקרות מאוד". האלמוני סיים את דבריו והידק כל־כך את לסתותיו הכבדות עד שלחייו הרופסות שקעו בתוך עצמן ורשת קמטים צפופה התמתחה עליהן. הוא לא פצה את פיו, ונעץ את מבטו בפניו של ג'וּזֶפֶּה. לא היה קשה לרדת לסוף דעתו, אולם ג'וּזֶפֶּה היסס כמה יש להציע לו; לא עלה בידו לשער אפילו באיזה סדר־גודל מדובר. האלמוני קטע באדישות את הרהוריו: ניכר שאין זו הפעם הראשונה שהוא מזדמן למצב כזה, ואף ניכר שהוא יודע היטב מהו הונו של ג'וּזֶפֶּה. הוא מילמל אגב חיוך כי "בתכריכים אין כיסים" וכי הכסף הזה הוא הוצאה ראויה, תחב לכיסו ביראת־כבוד את ההמחאה, אמר לג'וּזֶפֶּה כי יבוא שוב בזמן הנכון, ביקש לדעת מה המרחק לוִיָה פְלַאבְיוֹ דֶה רֶגֶ'ה, ביקש ממנו להזמין לו מונית, והסתלק.

     

    ---

    'לילית ואחרים' מאת פרימו לוי, מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה