שָׁאשָׁא, שנולד בעיירה סיציליאנית ב-1921, והוכנס לעולם הספרות בידי איטאלו קאלווינו כשהיה בן למעלה משלושים, נחשב לאחד מגדולי הסופרים שפעלו במחצית השנייה של המאה העשרים. "שאשא המציא-מחדש את הרומאן הבלשי והפך אותו לראוי לו – לראוי לאחד הסופרים החיים הטובים ביותר" (פראנק קרמוד).

ספר זה הוא הופעתו הראשונה של שאשא בעברית. הוא כולל שני רומאנים בלשיים קצרים, 'יומה של הלילית' בתרגום עמנואל בארי, אחד הספרים המפורסמים ביותר שלו, ו'לאיש כגמולו' בתרגומו של מירון רפופורט. 

בידיו של שאשא אין הרומאן הבלשי תרגיל של חריפות אינטלקטואלית. מבריקים ומבדרים ככל שיהיו, הרומאנים הבלשיים שלו הם ספרות רצינית. שאשא מעמיד את הסיפור הבלשי על ראשו, מחזירו אל תחומי המציאות; כוחות הסדר והחוק אינם מנצחים, והפושעים, שזהותם ידועה לקורא, יוסיפו להלך חופשיים. אלה רומאנים של "כישלון" ולא של הצלחה, ודמות-הבלש נופלת קורבן לפסיכולוגיה ולמנטליות של עצמה, או לערכיה. כזה הוא המורה התם ב'לאיש כגמולו', שהוא קורבן אהבתה הקנאית של אמו; וכזה הוא הסרן בֶּלודי ב'יומה של הלילית', הנוהג במשנה-זהירות, מאמין בחוק רציונלי הנובע ממעיין הצדק, וחווה את כשלון התום הערכי שלו.

את כתיבתו של שאשא מאפיינים הומור מצוין, טיפוסים המתוארים בדיוק מרשים, אנושיות חמה ומלאכת-מחשבת של מסירת הסיפור. עולים מיצירתו אהבתו העזה לסיציליה והאמפתיה שלו למנטליות הסיציליאנית. המאפיה, שעומדת במרכז מרבית הרומאנים שלו, ומטילה אימה לכאורה אפילו על המספר עצמו, היא גם מטאפורה, שמרוממת את ספריו מעל לבעיות המקומיות של איטליה.