שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    שבוע הספר 2022
    מבצע קלאסיקה עולמית
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    דבש אריות /דויד גרוסמן

    פתיחת הספר:


     

    יש רגע אחד בסיפור שמשון – הרגע שבו הוא נרדם וישֵׁן על ברכיה של דלילה – שלתוכו כמו נשאב הסיפור כולו. שמשון עצמו חוזר ומצטנף אז לתוך הוויה ילדית, כמעט תינוקית, מפורזת מן האלימות, מן התזזית והיצרים, שסיכסכו את חייו ועשו בהם שַׁמות. זה גם הרגע שבו נחתם גורלו, כי דלילה כבר נוטלת בידיה את מחלפות שערו ואת התער, והפלשתים בחוץ מתענגים על ניצחונם. עוד רגע ינוקרו שתי עיניו וכוחו יֹאבד. עוד מעט קט יושלך לבית־האסורים וימיו יבואו אל קיצם. ודווקא אז, אולי לראשונה בחייו, הוא מוצא לו מרגוע; בלב־לבה של הבגידה האכזרית בו, הבגידה שכמעט אין ספק שהוא מודע לה, הוא זוכה סוף־סוף למנוחה שלמה – מעצמו, ומן הדרמה של חייו הסוערים.

     

    באותם ימים, כנראה בסוף המאה ה־12 ותחילת המאה ה־11 לפנה"ס, עדיין לא היה מלך בישראל ולא שלטון מרכזי. העמים השכנים, מִדְיָן, כנען, מואב, עַמוֹן ופלשֶׁת, ניצלו את חולשתם של השבטים העבריים ופשטו עליהם במסעי כיבוש ושוד. מדי פעם היה קם בישראל אדם שידע להוליך את שבטו, ולפעמים כמה שבטים יחד, להשיב מלחמה שערה. אם ניצח, היה הופך למנהיג ולדיין והִתכַּנָה 'שופט'. כאלה היו גדעון ויפתח, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, ודבורה, אשת לפידות. כך, במחזוריות קבועה של תקופות שעבוד וגאולה, היטלטלו בני ישראל. המחזוריות הזאת הִקבִּילה, על־פי מסופר בספר שופטים, לחטאיהם ולחזרתם־בתשובה: תחילה היו חוטאים ועובדים אלוהים אחרים, ואז היה ה' מביא עליהם את פגיעתם־רעה של העמים שסביבם. בצר להם היו זועקים אליו, והוא היה מקים מתוכם את האיש שיושיע אותם.

     

    בקלחת הגועשת הזאת חיו איש ואשה, בני שבט דן. הם התגוררו בצרעה אשר בשפלת יהודה, אזור אלים במיוחד, שכֵּן בעת ההיא היתה השפלה קו החיץ בין ישראל לפלשתים. לישראלים שימשה כקו ההגנה הראשון מפני הפלשתים, ולפלשתים היתה הצעד הראשון, ההכרחי, בכל ניסיון שלהם לכבוש את הרי יהודה. מָנוֹחַ היה שמו של האיש, ושמה של האשה אינו ידוע. נאמר עליה רק שהיא "עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה", ודי בכך כדי לנחש שהשניים הכירו היטב לא רק את תלאות החיים בסְפָר, וכי גם בינו לבינה, בְּאינטימיות־הזוג שלהם, שררו לא מעט צער וכאב.

     

    אך מי שמכיר קצת את ה'תמרורים' של סיפורי התנ"ך, יודע גם שאשה עקרה היא כמעט תמיד הבטחה ללידה הרת־גורל. ואכן, יום אחד, באחת מאותן תקופות שבהן הוסיפו בני ישראל "לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה", בעוד האשה נמצאת לבדה ובעלה אינו איתה, נראה לפניה מלאך אלוהים ומבשר לה, "הִנֵּה־נָא אַתְּ־עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן". ומיד הוא מוסר לה רשימת הוראות ואזהרות וגם בשורות מרנינות:

     

    "הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". היא הולכת אל בעלה. "אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי", היא אומרת, ואוזנו של הקורא נזקפת מעט, מפני שהאשה אינה נוקטת את הפועל שנקט המספר התנ"כי כשתיאר את הפגישה – "וַיֵּרָא מַלְאַךְ־יהוה אֶל־הָאִשָּׁה" – ומשתמשת דווקא בצירוף "בָּא אֵלַי", צירוף טעון ורב־משמעי, שלא פעם משמש בתנ"ך לתיאור המשגל עצמו.

     

    גם הבעל, אולי, זוקף אוזן, ואשתו ממהרת לתאר לו את הזר: "מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד", היא מסבירה, "וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי־מִזֶּה הוּא וְאֶת־שְׁמוֹ לֹא־הִגִּיד לִי", ובין המלים שלה אפשר כמדומה לשמוע נימה של הצטדקות, על שמראהו של האיש היה מבהיל כל־כך, שלא קמה בה רוח לשאול אותו מאין בא, ואפילו את שמו לא שאלה.

     

    והבעל, מנוח, כיצד הוא מגיב כעת, ומה אומרת שתיקתו? אולי הוא מכַווץ את מצחו בתימהון, מנסה לשלות איזו שאלה מתוך המהומה הפתאומית שאשתו מטילה בחייו, אבל היא אינה מחכה לו שישאל, ובזריזות – כמעט בבהילותממשיכה לערום עליו את המידע החדש: איש האלוהים אמר לי, "הִנָּךְ הָרָה", והבטיח שאלד בן וציווה שלא אשתה יין ושֵׁכר, וגם שלא אוֹכַל כל טומאה, כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו...

     

    הנה, אמרה לו הכל. פרקה מעליה את מועקת הפגישה ואת הבשורה יוצאת־הדופן, והכתוב אינו מספר על משב רגש כלשהו החולף ביניהם, גם לא על חיוך או מבט רך; ואין לתמוה על כך, כי על־פי־רוב התנ"ך ממעט מאוד לדווח על רגשות גיבוריו – התנ"ך הוא סיפור של פעולות ומעשיםוהוא מותיר בידינו, בידי כל קוראת וקורא, את מלאכת הניחוש, מלאכה מרגשת כשלעצמה שיש עימה גם סכנות ידועות של הפלגה ופיתויי דמיון. ואף־על־פי־כן, נעֵז ונעשה בדפים הבאים את מה שעשו לפנינו דורות רבים של קוראים, אשר קראו את הטקסט התנ"כי התמציתי על־פי אמונתם, ומושגי תקופתם ונטיות לבם, ותלו משמעויות והשערות (ולפעמים גם הזיות ומשאלות־לב) בכל תג ומלה. 



    ---

    'דבש אריות', דויד גרוסמן. עורכת הספר: מירי צפריר. הספריה הקטנה, 
    ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה