שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    שבוע הספר 2022
    מבצע קלאסיקה עולמית
    מארזים בחצי מחיר
    הספריה הקטנה ב-29 ₪
    מציאוֹת
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    אנשי הספריה ממליצים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    מר מאני /אברהם ב. יהושע

    פתיחת השיחה הראשונה:


     

    ־ אבל אפילו אם נעלמתי, אמא, הרי רק קצת נעלמתי, ולמה היתה סיבה לדאגה כזאת...

    ־ אבל כן טילפנתי אמא. בפירוש טילפנתי, ביום רביעי בערב, מירושלים...

    ־ ודאי, ביום רביעי עוד הייתי בירושלים, גם אתמול...

    ־ גם אתמול, אמא, גם היום, אבל השארתי הודעה...

    ־ איך לא קיבלת אותה?

    ־ הו, אלוהים שבשמיים, אמא, אל תגידי ששוב הלכה לאיבוד הודעה שלי!

    ־ אני יודעת... למי שהרים את השפופרת...

    ־ איזה מתנדב גרמני...

    ־ אבל מה יכולתי לעשות, אמא? זאת לא אשמתי שאין כבר אדם שפוי במשק שמוכן להרים את השפופרת בחדר־האוכל לאחר ארוחת־ערב, כי אף אחד לא רוצה לרוץ בקור בין הבתים לחפש את המטולפן. תנסי פעם את לתפוס את הקיבוץ מאוחר בערב בחורף, ולדבר באנגלית ממרחקים עם מתנדב חצי מסומם, שכבר שכח איך מחזיקים עיפרון ביד, ואז אולי תביני שלא בדיוק היה הכי נבון מצידך להנהיג בקנאות כזו מסע התנגדות לטלפונים פרטיים, כאילו על זה יעמוד או יפול הסוציאליזם. במשקים אחרים טלפונים בחדרים הם כבר מזמן חלק טבעי של איכות החיים...

    ־ עדיין לא ראיתי, אמא, אף קיבוץ שמתמוטט כלכלית... זאת פנטזיה...

    ־ אבל לא נעלמתי, אמא... פשוט לא הייתי בתל־אביב בשלושת הימים האחרונים...

    ־ הוא? מה פתאום, הוא עדיין במילואים שם בלבנון, ואני הרי בשליחות שלו עליתי לירושלים לבית אביו, ושם נתקעתי עד היום בבוקר.

    ־ תקעתי את עצמי...

    ־ אבל זה הסיפור, אמא... זה בדיוק הסיפור...

    ־ לא, השלג התחיל בירושלים ביום רביעי אחר־הצהריים, אבל אתמול כבר לא נשאר ממנו זכר...

    ־ לא, זה הוא שנתן לי את המעיל הישן הזה, אבא שלו, האדון מאני הזה...

    ־ כך אני קוראת לו בלבי, אדון מאני... לא יודעת למה...

    ־ אבל זה בדיוק לב הסיפור, ורק בשביל הסיפור הזה חזרתי הביתה היום, למרות שאני משוגעת לשבת כאן איתך במקום להסתגר בתל־אביב ולהתכונן לבחינה...

    ־ סיפרתי לך, יש לי בחינה באנגלית ביום ראשון, וכל־כך לא נעים יהיה שוב להיכשל...

    ־ לא, הספרים והמחברות נשארו בדירה של סבתא בתל־אביב, לירושלים עליתי ביום שלישי בלי כלום, ודאי בלי ספר, חשבתי רק לכמה שעות, בשליחות קטנה של אפי, ואז פתאום הרגשתי שאני חייבת להישאר שם, וכך נשארתי שלושה ימים...

    ־ לא, לא דרך תל־אביב... אני באה לפה ישר מירושלים, ממש ברגע האחרון שיניתי את דעתי. עמדתי בתחנה המרכזית של ירושלים, שהיתה כבר חצי ריקה, עמדתי בתור לתל־אביב, ופתאום אני רואה ברציף סמוך איש ג׳ינג׳י כזה מבוגר, פרצוף מוכר מפה, מהאזור, נדמה לי מרביבים, ופתאום נתקפתי געגוע כזה חזק הביתה, חשק לעזוב את הכל ולהיות חזרה פה אצלנו, בשממה החביבה שלנו, לשבת איתך ולספר לך הכל, אמא, לא יכולה להכיל עוד בתוכי, כמו תמיד, כמו אז, איך היית מתארת כשהיה קורה משהו, את זוכרת?... עוד בפעוטון, או במוסד, כשילד היה נופל, או ציור נקרע, וכבר סיפור שלם היה מתפוצץ בתוכי, ותיכף הייתי פורצת החוצה לחפש אותך כדי לצעוק, הנה אמא! תשמעי מה קרה!...

    ־ נכון, חה, חה, הן לא היו מצליחות אף פעם לתפוס אותי, כי תמיד ידעתי איך להטיל את עצמי אל... איך היית אומרת?

    ־ כן, בדיוק, נכון...

    ־ כן, זהו, אל האבות המזדמנים תמיד, שמוכנים לעשות את רצוני, אולי, וזה אולי ימצא חן בעינייך, התיאוריה שלי, אולי מרוב אשמה שאבא שלנו נפל ולא הם, ולכן מייד מחלצים אותי ומוסרים אותי הלאה, מעבירים מיד ליד, בין חדר־האוכל והמכבסה, בין הלול לרפת, מתוך האורווה אל האספסת, עד למטעים, שם אל בין העצים, אלייך אמא, כדי להתנפל עלייך ולספר הכל. וכך בדיוק גם היום בצהריים, אמא, לפתע בירושלים, לחוצה בין סורגי המעקה, בתחנת־האוטובוסים המשמימה הזאת, בין הירושלמים החורפיים והדכאוניים האלו, והנה האוטובוס לבאר־שבע מתחיל לזוז, והג׳ינג'י הזה מרביבים עדיין נועץ בי מבט מהחלון, אולי גם הוא ניסה לזהות אותי, ובבת־אחת לא יכולתי, נשטפתי בגעגוע אלייך, קפצתי מעל הסורגים, נתליתי במדרגות הברזל ונשאבתי פנימה, אבל מחר, אמא, אני מוכרחה לחזור השכם בבוקר לתל־אביב להתיישב לבחינה, אחרת אני באמת שוב אבודה, וצריך לברר מי יוצא צפונה, אם יש לך רעיון תגידי כבר, ואם לא תתחילי לחשוב...

    ־ בסדר...

    ־ לא, רגע, לאט לאט, לא עכשיו...

    ־ אבל מה בוער, קר לי בתוכי, תני לי להתחמם כך בתוך עצמי...

    ־ המים לא יחממו אותי עכשיו...

    ־ מצידי, אל תכעסי, אבל הייתי מוותרת, אמא, על כל קבלת־השבת הזאת...

    ־ לא רעבה בכלל, מה שיימצא כאן במקרר יספיק בהחלט...

    ־ לא נורא, מה שיש, אני באמת לא רעבה.

    ־ אם את כל־כך רעבה ומוכרחה ללכת, אז תלכי... אני נשארת פה בחדר. אני מצטערת אבל לא תהיה לי, אמא, סבלנות לשבת הערב בחדר־האוכל ולחייך לכולם... ואחר־כך המסיבה של השנה החדשה... עם ההפקרות המדומה הזאת. גם אני לא מתכוונת לרקוד ולסכן אותו...

    ־ בסדר. בסדר. אז תלכי את. מה לעשות? תלכי. מה לעשות?

    ־ תלכי...

    ־ תלכי. אני כבר מצטערת שחזרתי למשק במקום לנסוע ישר הביתה, כלומר לתל־אביב...

    ־ כי לא באתי הערב לקיבוץ אלא הביתה, אלייך, אמא, לספר מה קרה שם בירושלים...

    ־ שום מיסתורין... אל תהיי שוב נוקשה כך...

    ־ ונניח, בסדר, אולי גם קצת מיסתורין... אולי את פתאום צודקת וזאת בדיוק אפילו המלה: מיסתורין... אז מה יש? מה החטא גם במיסתורין? ואם אדם, נניח, פותח דלת של בית זר, ומבחין במשהו נורא שמזעזע אותו, ונשמתו, כן, נשמתו, אמא, נשאבת פנימה... אבל המיסתורין, אמא, איננו בַּדבר שמזעזע, כי אם הוא באמת מזעזע אז הוא צריך להיות גלוי לגמרי ולא מיסתורי. המיסתורין הוא רק בפגישה, שנראית מיקרית אבל בעצם איננה כזאת, וזה מה שהתרחש, זה מה שקרה לי בירושלים, אפילו שאני יודעת שלא תרצי להאמין לי...

     

    ---

    'מר מאני', אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, 
    ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת.ד. 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה