ג'אז /טוני מוריסון

 

פתיחת הספר:

סְסְט, אני מכירה את האשה הזאת. היא היתה גרה עם להקת ציפורים בלֶנוֹקְס אָבֶניוּ. מכירה גם את בעלה. נדלק על בחורה בת שמונה־עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה. כשהאשה, וָיוֹלֶט קוראים לה, הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה לרצפה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז, רצה בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים ופתחה להן את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאומר, "אני אוהב אותך".

השלג שהיא רצה בו נסחף כל־כך ברוח שהיא לא השאירה בו שום עקבות, כך שזמן רב אף־אחד לא ידע איפה בדיוק בלֶנוֹקס אָבֶניוּ היא גרה. אבל כולם ידעו, כמוני, מי היא, וידעו שזאת בטח היא, כי כולם ידעו שבעלה, ג׳וֹ טְרֵייס, הוא האיש שירה בבחורה. אף־אחד לא הגיש נגדו תביעה, כי אף־אחד בעצם לא ראה אותו בשעת מעשה, והדודה של הבחורה המתה לא רצתה לזרוק כסף על עורכי־דין חסרי־ישע או על שוטרים צוחקים, בעיקר כשידעה שההוצאות לא יועילו בכלום. חוץ מזה, היא גילתה שהאיש שירה באחיינית שלה בוכה כל היום, ובשבילו ובשביל וָיוֹלֶט זה לא פחות גרוע מכלא.

בלי קשר לצער שוָיולט גרמה הועלה שמה בפגישה של מועדון־נשות־סַאלֶם בינואר כמי שזקוקה לסיוע, אבל ההצעה נדחתה ברוב קולות, כי רק תפילה - ולא כסף - יכולה לעזור לה במצבה, מפני שבעלה (שרק צריך להפסיק לרחם על עצמו) כָּשִׁיר פחות או יותר לעבודה, ומפני שאיש אחד בעל משפחה מרחוב 134 איבד את כל רכושו בשריפה. המועדון התגייס לעזרת המשפחה השרופה והשאיר לוָיולט לבדוק בעצמה מה הבעיה ואיך לפתור אותה.

היא רזה נורא, וָיולט; בת חמישים, אבל עוד נראתה טוב כשהרסה להם את הלוויה. אפשר לחשוב שאם זורקים אותך מהכנסייה זה הסוף - בגלל הבושה וכל זה - אבל זה לא היה הסוף. וָיולט מספיק נבזית, ונראית מספיק טוב, אז היא בטוחה שגם בלי גוף מי־יודע־מה, ובלי נעורים, היא יכולה להעניש את ג׳ו אם תמצא לעצמה חבר ותזמין אותו אליה הביתה. היא חשבה שזה יְיַבֵּש לו את הדמעות וגם ייתן לה סיפוק מסוים. זה היה יכול להצליח, אני מתארת לעצמי, אבל ילדים של מתאבדים קשים להתרצוֹת ומהירים להאמין שאף־אחד לא אוהב אותם כי הם לא ממש כאן.

איך שלא יהיה, ג׳ו בכלל לא שם לב לא לוָיולט ולא לחבר שלה. האם היא מי שסילקה בסוף את החבר הזה, או שהוא הסתלק בעצמו, אני לא יודעת. אולי הוא הגיע למסקנה שכישוריה של וָיולט עלובים לעומת האהדה שלו לגבר שבור־הלב בחדר הסמוך. מה שכן ידוע לי הוא שהבלגן לא נמשך יותר משבועיים. התוכנית הבאה של וָיולט - להתאהב מחדש בבעלה - התנפנפה עוד לפני שעמדה על הרגליים. לכבס לו את הממחטות שלו ולהגיש לו אוכל על השולחן, זה כל מה שהצליחה לעשות. שתיקה מורעלת ריחפה בחדרים כמו רשת דייגים גדולה, שרק וָיולט לבדה הצליפה דרכה בהאשמות קולניות. נראה שלבסוף הותשה מאדישותו של ג׳ו בשעות היום ומלילות הדאגה של שניהם. לכן החליטה לאהוב - טוב, ללמוד להכיר - את בת השמונה־עשרה שאת פרצופון־השמנת שלה ניסתה לפתוח אף־על־פי ששום דבר לא היה יוצא משם החוצה חוץ מקש.

בהתחלה לא ידעה וָיולט שום דבר על הבחורה חוץ משמה, הגיל שלה, ושבסלון היופי המוּרשֶׁה חשבו עליה רק טובות. לכן פתחה באיסוף שאר הנתונים. אולי חשבה שבדרך זו תוכל לפתור את המסתורין של האהבה. שיהיה לָך בהצלחה, ותספרי לי כשיהיה לך משהו.

היא חקרה את כולם, קודם־כל את מַלְבוֹן, השכנה מלמעלה - ההיא שסיפרה לה בהתחלה על הלכלוכים של ג׳ו, ושהדירה שלה היתה קן האהבה שלו ושל הבחורה. ממַלְבוֹן למדה את כתובתה של הבחורה, והילדה של מי היא. מהקוסמטיקאיות המוּרְשוֹת היא הוציאה איזה סוג של אודם נהגה הבחורה למרוח על שפתיה; באיזה מגהץ השתמשו בשביל השיער שלה (אם כי יש לי רושם שהבחורה לא היתה זקוקה ליישור שיער); איזו להקה היתה הכי אהובה עליה (קלידי השנהב של סְלים בֵּייטס, לא רעים בכלל, חוץ מהסולנית שלו, שהיא בטח החתיכה שלו, אחרת למה הוא מרשה לה להעליב את הלהקה). ואחרי שלימדו אותה, היתה וָיולט מסוגלת לחזור על צעדי הריקוד שהבחורה המֵתה נהגה לרקוד. כל זה. אחרי שהשתלטה על הצעדים - עם הברכיים בדיוק כמו שצריך - היא נמאסה על כולם, כולל החבר־לשעבר שלה, ואני גם יכולה להבין למה. היא נראתה להם בערך כמו יונת רחוב מרוטה, שמנקרת בכריך סרדינים שהשאירו החתולים. אבל וָיולט התעקשה על שלה, ושום עקיצות או מבטים עקומים לא עצרו אותה. היא ארבה בבית־ספר 89 לדַבֵּר עם המורים שהכירו את הבחורה. וגם בתיכון־יהודי 139, עוד בית־ספר שהבחורה ביקרה בו לפני שנסחבה עד לווֹדלֵיי, כי בסביבה שלה לא היה בית־ספר תיכון שהסכים לקבל ילדות צבעוניות. והרבה זמן הציקה לדודה של הבחורה, גברת מכובדת, שעשתה לפעמים עבודה משובחת בענף ההלבשה, עד שהדודה נשברה והתחילה לצַפּוֹת לביקוריה של וָיולט כדי לפטפט על נעורים ועל התנהגות־רעה. הדודה הראתה לוָיולט את כל חפציה של הבחורה, ומהם התברר לה (כמו שהיה ברור לי) שהאחיינית הזאת היתה עקשנית וגם ערמומית.

דבר אחד שהדודה הראתה לה, ולבסוף גם הרשתה לוָיולט להחזיק אצלה כמה שבועות, היה תצלום של הפנים של הנערה. פנים לא מחייכים, אבל בהחלט חיים וחצופים מאוד. וָיולט לא התביישה להניח את התצלום על אדן האח בסלון של ביתהּ, וגם היא וגם ג׳ו התבוננו בו במבוכה.

בית כזה לא מבטיח הרבה טובות, מה גם שהציפורים סולקו ובני הזוג ניגבו כל היום את הלחיים, אבל כשבא האביב לעיר ראתה וָיולט בחורה אחרת, עם ארבעה גלים מגוהצים בכל צד של הראש, מגיעה לבניין, תקליט של אוֹקֶה מתחת לבית־שחיה, ובידה בשר צלי עטוף בנייר של קצבים. וָיולט הזמינה אותה להיכנס כדי לבחון את התקליט, וכך נולדה השלישייה השערורייתית מלֶנוֹקס אָבֶניוּ. מה שהיה שונה בסוף הוא מי ירה במי.

---

'ג'אז' מאת טוני מוריסון, מאנגלית: ניצה בן־ארי, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>