הרומאן 'יהודים סתם', שהופיע בווארשה ב-1936 (ומתרחש בסביבות 1900), הוא מן היצירות הגדולות השכוחות של המודרניזם היהודי. זהו ספר שמקומו ליד 'סיפור פשוט' של עגנון, או לצד 'חיי נישואים' של פוגל. אם נדמיין כתיבה שיש בה משהו מיכולת ההסתכלות העניינית, האמפתית והקודרת של קנז, ומשהו מן הציוריות המדהימה של פוגל, ומשהו מזולא שכמו-הועבר אל מציאות של שולי כרך פולני-יהודי, ונוסיף לזה לא מעט הומור – נקבל בקירוב את העולם של 'יהודים סתם'. 'יהודים סתם' (במובן "אנשים של יום-יום") הוא רומאן-עיצוב, או רומאן-חניכה. הספר עוקב אחר התבגרותו של נער יהודי, מגיל 11 עד 13, בעולם שאין בו מקום לאהבה. מה שנראה כאוסף אירועים ביוגראפיים המחוברים זה לזה ברפיון, הוא למעשה סיפור על תהליך התוודעות נפשי אצל הנער ה"נאיבי" החווה את הסיפור ומספר אותו. במוקד הסיפור ניצבת חקירתו הסמויה של הנער בנושא המיניות, הזוגיות, ה"קרב" הסקסואלי הגלוי או הנסתר. ומאחוריו, במובלע, מתואר תהליך התוודעותו של הנער אל הוויה אנושית ברוטאלית, מלאה כאב, ניצול, שקר, תלות משפילה ואסון. שמו של פרלה אינו מוכר לקורא העברי, הניזון משבלונות מחשבתיות על ספרות יידיש, פרי היכרות שטחית עם הקלסיקונים שלה. אצל קורא זה עשוי המפגש המפתיע עם הרומאן המצוין של פרלה לערער כמה סטיגמות, ולהראות כי בפרוזה עולה המודרניזם ביידיש בכמה וכמה מונים על הספרות העברית שנכתבה באותן שנים.   מצורפת לספר אחרית-דבר מאת דן מירון.