הם הלכו ברחוב, שורקים. פתאום עצרו וראו שהם שורקים אותה מנגינה, והחליפו מספרי טלפון; וגם ישבו בבית-קפה, עצובים, ובחוץ היתה רוח מעצבנת, ופתאום המזלג שלה עף לתוך השניצל שלו, וככה התחילה אהבה מטורפת; וגם הכירו דרך העיתון; ובכלל, תמיד היו יחד, ונראה שגם תמיד יהיו.

    'החברה שלי ואני...' הוא סיפורה של "אהבה" בלתי-אפשרית, משעשעת והיסטרית – למן ההתחלה המבולבלת ועד לסיום הרב-משמעי, שהיה ולא היה.

    הוא – המספר – בחור מפסידן עם פחד ענקי, גבר בלי כתפיים, בלי צוואר שאפשר לבכות עליו, וכל-כך רזה; בחור לא פנוי רגשית, כי עוד בחושך של הרחם התחילו הפחדים – הולך על קצות האצבעות, על המשקופים, מפחד להסתכל. (אבל בעיני מי הוא כזה?) ואילו היא – זו שבלעדיה אפשר לחיות כמו בן-אדם חופשי אבל אי אפשר לחיות בלעדיה – היא מישהי עם כובד שגורם למרצפות להיאנח, וגם כזאת שהולכת על אוויר והשרירים שלה מבריקים בחדר; בחורה כוחנית ומאיימת, שנותנת לבחור המבוהל שלה אלף סיבות לפחד ממנה, ובצדק (מבחינתה); בחורה שאוהבת לפרק, שצריכה לחיות בטבע, לצוד קרנפים לארוחת-בוקר; שיכולה לבלוע בלי להרגיש. וגם בחורה רכה, שבוכה בסרטים, שאם היה לה חלב היתה מיניקה אותו, את הילדון. ובחורה עצובה ובודדה מול הסתגרותו הסטרילית בתוך ניילון. ולפעמים היא גם קשת ענקית, זורחת וממלאת גאווה: אין אשה כזאת בעולם.

    האנטומיה הסהרורית הזאת רואה בזוגיות שותפות בלתי אפשרית, כי בן הזוג אינו חופשי אלא תמיד מעורב במערכת-יחסים אחרת. בשביל להתפנות רגשית עליו לנקות את הלב, את המסך, למחוק את הלכלוך שהוא עצם החיים, למחוק את עצם ה'אני'. ואולי זה בכל זאת אפשרי?