מבחינות רבות יגאל הוא בעל טוב, יציב ומתחשב. "לכתפיו היתה צורה של בית". הוא יודע לטפל בכל-מיני געגועים שמסיטים את צילה "מן המסלול הנכון". אפילו מתעלם ממה שהוא יודע עליה ועל ירמי. אילו היתה צילה עוזבת אותו, ודאי עוד היתה מזעיקה אותו שיעזור לה לקפל הכל יפה, שדבר לא יחסר לה כשתעזוב…

    
אמה של צילה, מטאור כבוי, "אשה לא-שוכחת, אשה לא-נרגעת, שרצתה את עצמה במלואה, מבלי להבין במה היא שוגה" – היתה משוררת שמילאה את כל ביתה בארגזי שירים, חיפשה מלים ודימויים למאבקיה הגדולים והחשוכים באהבה הגדולה האבודה שלה. אבל היא היתה גם סופרת הצללים של אשת הנשיא שגר בצריף. מולה מעמיד הספר נשים צעירות, מעיזות פחות, שהזיקות ביניהן הופכות אט-אט למוקד הרומאן. כל אחת מהן היא, בעצם, "סופרת צללים", שמעתיקה את עצמה אל האחרת, עוזרת בהפקה ובבימוי של סיפורה.

    
חייה של צילה עמדו תמיד בסימן הסיפור הכביכול-מנוגד של אמה, אך האם יש מקום שבו סיפוריהן מתלכדים?