'עד כאן', רומאן הבכורה של גידי נבו, הוא ספר רחב-נשימה, כתוב בכישרון מפתיע בבשלותו. היכולת הלשונית של מחברו – הבולטת כל-כך בהשוואה לבני דורו בספרות העברית – משמשת אותו, בראש ובראשונה, להסתכלויות אנושיות עשירות ומורכבות מאוד.

    זהו רומאן של הצעירים "היפים" של שנות השמונים המוקדמות, בגיל שאחרי צבא – סיפור של התבגרות שנייה, עם אהבות וכישלונות. ההוויה הקולקטיבית שלהם (של הגרעין, השירות הצבאי בנח"ל, הקיבוץ, הקומונה), שבה היו חישוק אנושי המחוזק על-ידי מיתרים המחוברים למרכזו, נתרסקה למצבור מיקרי של יחידות בחלל שחור אינסופי. בגן-העדן האבוד של השייכות היה כל אחד מהם איבר של ישות מגוננת גדולה יותר, ועתה, ביציאה השנייה אל החיים, איש-איש בכיוונו, הם חווים רפיון וכשל, תחליפים ופשרות, בחיפוש אחר איזושהי מהות מוצקה שתפוגג את הסתמיות.

    שוב ושוב נכשלים כמה מגיבורי הספר בהמרת האחווה הגברית של העבר במציאות אירוטית חדשה, והם מתרוצצים בין גובהי הזיית גבריות לבין החמצה ומפח. מאבק אידיאולוגי, או הפן האינטלקטואלי של הקיום, או היפוכו – מלאכות-כפיים פשוטות – או חזרות-בתשובה, או אפילו יעוד של יצירה, גם בהם אין שום גאולה.

    אבל מהלכו של הספר מסמן בכל זאת כיוון, מוגבל וצנוע ככל שיהיה. דמויות מרכזיות בו מוצאות איזו הארה של חסד זמני דווקא ברגע קטן, בפכים זעירים בתוך בועה ארעית. הכנת דגים, שני חברים המעלים יחד דוד-שמש כבד על הגג, תרומת-דם, גבר שוכב על צידו במיטה זוגית ומביט בפני ילדה של אהובתו מן העבר... ברגעים הללו, הפועמים חיים יקרים, שבירים, הקיום הוא כמו על איזו רפסודה בודדת השטה על פני נהר; העולם נסוג לאיזה בוהו מטושטש, ויש שלווה.

    וכך גם החולשות, דווקא הן, תחת מבט אוהב, יכולות להיות תו של אנושיות אותנטית, בהיותן ניד אנושי חי; ואחווה של יחד יכולה לבוא גם מזיכרון שבו אתה, ילד בכתה ה', קולע כדור לסל, ולידך, בשתיקה, קולע כדור שני חייל בחופשה, שחקן כדורסל נערץ, שברבות הימים נהרג במלחמה, וכדוריכם חוצים זה את מסלולו של זה.

    הטקסט של גידי נבו, המנהל דיאלוג עם 'זכרון דברים' של שבתאי, הוא איפוא, במידה רבה, תמונת-ראי של 'זכרון דברים' – ואפשר שגם אופטימית יותר.