הרומאן 'במדבר מלון אורחים' הוא יצירה עמוסת משמעויות, ובה בשעה גם סיפור קריא וקליט, כתוב בחן ובקלות. עלילתו מפתחת שני מהלכים סיפוריים מקבילים: סיפור קורות חייו של בן-אנוש, 'צעיר האבות המייסדים' של תנועת העבודה הציונית, מנהיג כאריזמטי רב-פעלים, השרוי בסוף הרומאן בשנות התשעים לחייו; ומנגד, סיפור אהבתם וחייהם המשותפים של המספר, תלמידו ונושא-כליו של בן-אנוש, וטולה, אשתו, ואחר-כך גרושתו. שני הקווים הסיפוריים הללו משתלבים זה-בזה ואף מסתבכים זה-בזה.

    מעבר לקשרים הסמויים והגלויים בין שני הסיפורים מתפתח, על רקע פאנורמי רחב מאוד, סיפור גדול נוסף, שאיננו אלא אותו סיפור שאנו נוהגים לכנותו היום ה'נאראטיב' היהודי הציוני ה'גדול', זה העומד בזמננו בסימן ויכוח עז בין אלה המאמינים באותנטיות של תכניו לאלה הרואים בו מיתולוגיה נבובה, ששירתה מטרות כוחניות ותו-לא, ועתה הגיעה העת לנפצה.

    ותוך כך הרומאן הזה הוא גם מטא-סיפור, המפתח מודעות גבוהה לעצם מעשה הסיפֵּר המתחולל בו, ולזיקה הבעייתית שבין הספרות ל'חיים' ובינם לבין הזיכרון, שממנו נובע האקט הספרותי.

    "לא הזיכרון מתעתע בנו, זה אנחנו שמתעתעים בו", קובע משפט הפתיחה, ומרמז שהרומאן יעמיד לפניו את בעיית המאניפולציה של הזיכרון, כלומר, את הפיכת החיים למיתולוגיה באמצעות סיפורם. ועם כל זאת, 'במדבר מלון אורחים' הוא, במפתיע, ספרם ה'קל', ה'אוורירי' ביותר של זוג המחברים. רצף הסיפֵּר שבו דרוך ומלא כוח, ורוח מאז'ורית שפוכה עליו, גם ברגעיו הקודרים. מצורפת לספר אחרית-דבר מאת דן מירון.