הרומאן של חיים תדמון הוא פנינה נדירה ביופייה. זהו ספר אנושי מאוד, רצוף אימאז'ים חזקים והסתכלויות רגישות (לעיתים קומיות) – ספר המעצב בחוכמה את מצב-המתח של קורבן מול רוצחו הפוטנציאלי.

    הסופר סלמן רושדי מסתתר במלון בפאריס, תחת זהות בדויה של יהודי פרסי גולה. מי שנשלח להורגו מתגורר באותו מלון, בחדר הסמוך, בלי שיידע שהיהודי הפרסי (שאחריו הוא עוקב בסקרנות אנושית ומרוב בדידות) הוא-הוא סלמן רושדי, קורבנו המיועד. ראש השירותים החשאיים בטהרן אומנם מיטיב לדעת היכן נמצא רושדי, אבל נמנע מלמסור את המידע לשליחו. וגם רושדי עצמו מבין עד מהרה מיהו שכנו, אבל שומר את ידיעתו לעצמו ונמנע מלהתגונן מפניו. ידידות מורכבת ומוזרה מתפתחת בין ה"קורבן" לרודפו, ידידות שמשנה את חיי שניהם.

    רושדי, הסופר המהולל שקנאי-דת מבקשים לקחת את חייו, הוא רושדי של הספר, אך לא בדיוק. למשל, רושדי הבדוי של תדמון לא נולד בבומביי אלא בכפר נידח באיראן. תדמון מבקש להתבונן במצבו של האדם כשעליו להיות מודע שעה-שעה למותו האפשרי הקרוב, כשעליו לדמיין שהוא מת: מה המוות הזה עושה לחייו; איך ההתמודדות עם האימה הופכת אותם לחיים שהם לא סתם עניין של הרגל; איך המוות – אותו ריק שחור שבו עצמו אין כלום – כשהוא שואב הכל לתוכו, גם גורם להתפרצות הפוכה של אורות. ומן הצד האחר: מה עושה לקיחת-חיים לחייו של הרוצח הפוטנציאלי.