שני רומאנים קצרים של טאבוקי, מן הבולטים בסופרי איטליה, המושווה תדיר לקאלווינו ולבורחס. טאבוקי נולד בפיזה, וכיום הוא מחלק את זמנו בין איטליה לפורטוגל, שהיא מעין מולדת שנייה שלו. הוא גם מתרגמו לאיטלקית של גדול משוררי פורטוגל, פרננדו פסואה, שדומה שמיפעלו הספרותי השפיע עליו יותר מכל סופר אחר. 'חוט האופק' נפתח כסיפור בלשי. אל חדר-המתים של בית- החולים הישן בעיר-חוף איטלקית מובאת גופה של צעיר אלמוני, ששמו בתעודת- הזהות הוא "קרלו נוֹבּוֹדי", אלא שהתעודה מזויפת. למחרת מדווח העיתון שהצעיר נקלע בנסיבות לא ברורות לדירה שהמשטרה פשטה עליה, וכנראה נהרג לאו דווקא מכדורי המשטרה. שְׁפּינוֹ, עובד חדר-המתים, מתחיל להתחקות אחר זהותו של הצעיר שעברו מחוּק, אבל החקירה הזאת – שבה הוא מנסה להפוך את המת מ'אף-אחד' ל'אני' – הופכת בהדרגה לחקירה קיומית, לחיפוש עצמי, פרי היכולת האנושית לראות את עצמך אצל האחרים. המספר של 'רקוויאם' (שנכתב בפורטוגזית) – אדם שבילה הרבה בהשערות על המשורר פסואה – קבע פגישה עם פסואה (המת!) בשעה 12. בטעות הוא מגיע ב-12 בצהריים, ועליו להעביר 12 שעות עד חצות. במהלך הרומאן (המכונה "הזיה") הוא "פוגש" שורת דמויות ציוריות – חלקן חיות וחלקן מתות; ממילא האחר הוא בשבילנו "הזיה", הסיפור שאנחנו בודים עליו. למעשה, הפגישה החשובה ביותר של המספר מוסתרת מן הקורא: הפגישה עם אשתו המתה, שהתאבדה לאחר שעברה הפלה, ואולי הרתה לידידו הטוב. בשני הרומאנים הללו ממשיכים איפוא המתים את חייהם בחיי הדמות החיה, המוסיפה לתהות אחר סיפורם, שהוא בעצם סיפורה.